אריאל מואב־מורבארי

בחלוף שנה מטבח 7.10, אחד מן הימים הקשים ביותר שידעה מדינת ישראל, זכינו לחזות בהיפוך מרתק של המשגה פוליטית: תומכי ממשלת הליכוד – מפלגה הרשומה אצל רשם המפלגות כ"תנועה לאומית" – תמכו בקיום "טקס ממלכתי" לציון אירועי היום; ולעומתם מתנגדי הממשלה – חלקם מזוהים עם סיעת "המחנה הממלכתי" – הביעו את תמיכתם בטקס האלטרנטיבי של משפחות שכולות ומשפחות חטופים, שעם הזמן קיבל את הכינוי "הטקס הלאומי".

חמישה חודשים לפני מועד הטקסים – ערב פרישתה של סיעת המחנה הממלכתי מהממשלה – הגיש יו"ר הסיעה, ח"כ בני גנץ, הצעה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועים שקדמו למלחמה. הצעה זו נתקלה בהתנגדות בקרב תומכי הקואליציה. אלו טענו שלוועדת חקירה בראשות שופט לא יהיה אמון מספיק בקרב הציבור, ולכן יש להקים ועדת חקירה מסוג אחר. היו מי שהציעו לקרוא לה "ועדת חקירה לאומית".

המונחים "ממלכתי" ו"לאומי" משמשים כמושגים דומיננטיים בפוליטיקה הישראלית העכשווית, וכל אחד מהם מאפיין מחנה מסוים בקרב הציבור היהודי. יחד עם זאת, כל אחד מהם משמש גם כווקטור שפונה מרכזה. המתחרה על המונח "מחנה לאומי" בקרב תומכי הממשלה – הוא המונח "מחנה אמוני", ואילו המתחרה הנוכחי על המונח "ממלכתי" הוא המונח "ליברלי". בעוד המונחים "אמוני" ו"ליברלי" מצטיירים כמתחרים וכמנוגדים זה לזה, נדמה כי המונחים "ממלכתי" ו"לאומי" פניהם איש אל אחיו ושניהם מבקשים לבטא דווקא את המאחד.

בשורות הבאות אתאר את הדינמיקה שבין המושגים הפולטיים הללו ואת מערכת המִסגורים הפוליטיים שהם מבקשים ליצור. לשם כך אערוך ניתוח גנאולוגי קצר של ההתפתחות בין המושגים "לאומי" ו"ממלכתי" – מתי החל השימוש הפוליטי בהם, וכיצד הם שימשו בפוליטיקה הישראלית לאורך השנים. לאחר מכן אעסוק ביסודות המשותפים של שני המושגים. יסודות אלו, כך אבקש לטעון, עשויים להיות הבסיס לשיתוף פעולה בין שני המחנות הפוליטיים והחברתיים המצויים כיום במצב חמור של קיטוב, וזאת באמצעות מושג נוסף – "אחריות".

ממלכתיות

ממלכתיות היא מושג מכונן בפוליטיקה בישראל, וראשית השימוש בו נעוצה עוד לפני הקמת המדינה. מקובל כי דוד בן־גוריון טבע את המונח כדי לציין רפובליקניזם דמוקרטי בגרסתו הישראלית. הממלכתיות מבטאת תפיסה של ריבונות, של עצמאות מדינית, של ממלכה; אך משמעה גם תודעה פוליטית מסוימת – כיבוד החוק והסדר הציבורי וקבלת המוסדות וההליכים הפורמליים של המדינה לצד מעורבות אזרחית והשתתפות בחיים החברתיים. 

המושג "ממלכתי" המשיך לשמש את התרבות הפוליטית בישראל: "הרשימה הממלכתית" היה שמה של המפלגה שבראשה עמד בן־גוריון בשנת 1969. חוק החינוך הממלכתי נחקק בשנת 1953, מוסד ועדת החקירה הממלכתית נקבע בחוק ועדות החקירה משנת 1968 וחוק הבריאות הממלכתי נחקק בשנת 1995.

בשנת 2022 התאחדו סיעות כחול לבן, חוסן לישראל ותקווה חדשה. למפלגה החדשה הצטרפו חברי הכנסת גדי איזנקוט ומתן כהנא, ושמה בישראל נקרא – "המחנה הממלכתי". מבחינה צורנית, שמה של המפלגה הזכיר את "המחנה הציוני" – האיחוד שהתקיים בין מפלגת העבודה ומפלגת התנועה בסוף שנת 2014, וכן את "המחנה הדמוקרטי" שאיחד את מפלגות השמאל הציוניות בשנת 2019.

הבחירה במונח "ממלכתי" נעשתה על רקע המחלוקות על מערכת המשפט ועל הדרגים המקצועיים במשרדי הממשלה וביקשה להזכיר את התודעה הפוליטית הבן־גוריונית, זו ששמה את הממלכה ואת מוסדותיה כגורם המלכד שיש להתאחד סביבו. 

לאומיות

הלאומיות קשורה כמובן באידאולוגיות הלאומיות שנוסחו בעיקר במערב במאות השנים האחרונות. את המונח "לאומי" נמצא כבר במוסדות הלאומיים שהקימה התנועה הציונית בתקופה שקדמה להקמת המדינה. כמושג פוליטי עכשווי, הלאומיות היא ערך בולט בקרב הימין הישראלי. ניצני השימוש הפוליטי במושג "לאומיות" נעוץ בארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל – הלוא הוא האצ"ל, שיוצאיו הקימו את תנועת החרות – אחת מאבני הבסיס של מפלגת הליכוד. 

המונח "לאומיות" עוסק בעם – העם היהודי, האומה שמכוננת את מדינת ישראל. המושג הזה המשיך ללוות את הפוליטיקה הישראלית, בעיקר מימין: "חרות – התנועה הלאומית" היה שמה של מפלגת ימין שהוקמה על ידי פורשי הליכוד בשנת 1999; באותה שנה הוקמה גם מפלגת "האיחוד הלאומי". שימושו הפוליטי מסמל לרוב מחויבות לקולקטיב היהודי, אנטי-אליטיזם ואת חכמת העם.

המושג "לאומי" הפך לדומיננטי אף יותר בשנים האחרונות. חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, שמכונה גם "חוק הלאום", נחקק בשנת 2018. במסגרת הממשלה שהוקמה בשלהי שנת 2022 בראשות הליכוד שונה שמו של המשרד לביטחון פנים למשרד לביטחון לאומי כחלק ממדיניותה של הממשלה כממשלת "ימין על מלא".

לאומיות וממלכתיות

על אף שאינם זהים, שני המושגים משמשים בערבוביה. באותה שנה שבה נחקק חוק החינוך הממלכתי (1953), הוקם גם המוסד לביטוח לאומי במסגרת חוק הביטוח הלאומי. בשני החוקים הללו משמעות המונחים "ממלכתי" ו"לאומי" קרובה מאוד, וניתן לדמיין מצב שבו הם היו מתחלפים.

באופן דומה ניתן למצוא את השימוש בשני המושגים בנוגע לימים הלאומיים. הם נקראים לאומיים, כמובן, אך ניתן גם להתייחס אליהם כממלכתיים: ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מתקיימים טקסים שנקראים ממלכתיים, וכך גם עצרת הפתיחה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לעיתים נקראים הימים הללו ימי הזיכרון הממלכתיים, אף בפרסומים של גופים ממשלתיים. לצד זאת, חוק הלאום קובע כי "יום העצמאות הוא יום החג הלאומי הרשמי של המדינה".

על אף החילופים האפשריים, בשדה הפוליטי שני המושגים מתפקדים מימין ומשמאל – זה כנגד זה. אך השימוש בהם מבדל אותם גם ממושגים פוליטיים מתחרים אחרים. מימין, נעשה בשנים האחרונות שימוש במונח "המחנה האמוני", שמבקש לכרוך יחד את מפלגת הליכוד והמפלגות הדתיות־לאומיות יחד עם המפלגות החרדיות. לדת היהודית תפקיד פוליטי חשוב בקרב כל המפלגות הללו, ומכך השימוש במילה אמוני. השימוש בה מסמן את המחנה הנגדי כלא־אמוני ואף כאנטי־דתי. יחד עם זאת, אמוני איננו לאומי. המונח אמוני מאפשר שותפות פוליטית עם המפלגות החרדיות שמתנגדות לרעיון הלאומי המודרני. אל מול האפשרות הזאת, השימוש במונח לאומיות מאפשר גם מופעים של חילון ובעיקר מבטא תפיסה לאומית רחבה שאיננה תופסת את היהדות במונחים דתיים בלבד.

הפער בין הלאומי לאמוני בא לידי ביטוי ביחס לסוגיית אי־גיוס החרדים והניסיון לחוקק חוק גיוס. היסוד הלאומי במפגלת הליכוד מחזיק בביקורת כלפי המפלגות החרדיות והסירוב שלהם לקבל חוק שינסה להביא להיקפים משמעותיים של גיוס בחברה החרדית. לעומתם, המפלגות החרדיות מבקרות את התומכים בחוק גיוס בכך שהם מסכנים את "הגוש האמוני", ביקורת שנשמעת גם בתוך הליכוד ובעיקר בקרב פוליטיקאים שמזוהים עם המושג.

משמאל, אל מול המחנה הממלכתי ניצבים המונחים "דמוקרטי" ו"ליברלי". לצד המפלגות "המחנה הדמוקרטי" ו"הדמוקרטים" בפוליטיקה הארצית, הבחירות האחרונות לרשויות המקומיות הולידו שימוש רחב במונח "ליברלי" או "המחנה הליברלי". המושגים הללו מתמקדים בערכים אוניברסליים, שאינם בהכרח יהודיים (אך גם אינם בהכרח לא־יהודיים). השימוש במונח זה מבטא התנגדות לשמרנות הדתית המצויה במחנה הנגדי ומאפשר שיתוף פעולה מסוים עם מפלגות שמאתגרות משמאל את הציונות הלאומית. על גבי הרקע הזה, השימוש במונח "ממלכתיות" מחדד את הפרטיקולריזם היהודי ואת המחויבות למדינת היהודים.

המכנה המשותף: אחריות 

יש שתי דרכים להתייחס למושגים שמשמשים בשדה הפוליטי. קריאה צינית תייחס להם משמעות דקה ותתייחס לשימוש במונחים אלו כמעוררים רגשות מסוימים משיקולים אלקטורליים. זו קריאה אפשרית כמובן, ולא ניתן לומר שהיא איננה נכונה. אלא שניתן להתייחס ברצינות לרגשות, ולשאול את עצמנו מדוע הרגשות הללו מתעוררים נוכח מושגים פוליטיים שונים. קריאה שאיננה צינית עשויה לאפשר לנו לראות אל מעבר למושגים עצמם. 

ברצוני לטעון שהשימוש במונחים "לאומיות" ו"ממלכתיות" מבטאים יחס של אחריות. הלאומי חש אחריות כלפי העם היהודי, היהדות, המסורת היהודית או בקיצור – הציוויליזציה היהודית. הוא מצוי על הציר של "הזמן הגדול", ההיסטוריה היהודית לדורותיה. לנגד עיניו נמצאת האחריות להמשכיות העם היהודי לדורותיו מימי התנ"ך ועד לימינו. הממלכתי גם הוא חש אחריות – כלפי המפעל הגדול של העם היהודי שמצוי על הציר של "הזמן הקטן" – הציונות, המדינה היהודית ומוסדותיה. האחריות שהוא חש היא בראש ובראשונה מתוך דאגה לקיומה ועתידה של מדינת ישראל.

יש לחדד: אנו עוסקים כאן במושגים פוליטיים ובשאלה מהם הרגשות שהם מעוררים. מי שמשויך למחנה הלאומי עשוי לחוש אחריות למדינת ישראל ומוסדותיה, וגם מי שמזדהה כממלכתי כנראה חש אחריות כלפי העם היהודי וההמשכיות שלו. במובן הזה, שני ה"מחנות" אינם מדירים אלא מכילים; הם אינם מחנות שהוקמו כדי לקדם את האינטרסים של קבוצות מסוימות אלא מבקשים את טובת הכלל. לכן, על אף הקיטוב הפוליטי, שני המחנות הללו קרובים יותר מאשר התרגלנו לדמיין – שניהם פועלים מתוך יחס של אחריות, מושג שעליו נרחיב בשורות הבאות.

על האחריות

הפילוסוף היהודי הגרמני־אמריקאי הנס יונאס עסק במושג אחריות. לפי יונאס, כאשר אנו אומרים שאדם אחראי כלפי מישהו או משהו, אנו בעצם אומרים שמושא האחריות תובע מהאדם לפעול בצורה מסוימת כדי לממש את האחריות שלו. מימוש האחריות נוגע בראש ובראשונה בקיומו של מושא האחריות, כלומר בעצם קיומו של מי שהאחריות מופנית כלפיו.

יונאס מביא לכך דוגמאות רבות, אך הוא מפתח את הדיון דרך שתי דמויות מרכזיות ש"מייצגות באופן השלם ביותר את טבעה של האחריות": ההורה והמדינאי. ההורה, שאחראי לילדיו, אחראי קודם כול לקיומם, לכך שהם יחיו. האחריות לקיומם איננה תלויה במעשים שלהם. כל אדם מאמין בפוטנציאל של ילדיו להיות טובים ומוצלחים, אך כדי שהפוטנציאל הזה יתממש, כדי שתהיה לכך איזושהי היתכנות, עליו להיות אחראי שהם ימשיכו להתקיים. זוהי גם האחריות הבסיסית של המדינאי ביחס למדינתו ולאזרחיה – אחריות לעצם קיומה.

ההיבט השני של האחריות, שמבוסס על הקיום, הוא הדאגה לקיום הטוב ביותר האפשרי. ההורה דואג לקיומם של ילדים, אך גם לקיום הטוב ביותר האפשרי שלהם. המדינאי אחראי לביטחונם של אזרחיה המדינה – כלומר לעצם קיומם – ולאחר מכן לשגשוגם ולרווחתם.

שני תחומי האחריות הללו שונים במהותם, אומר יונאס. את האחריות ההורית מכונן הטבע; היא נובעת מעצם קיומם של הילדים והיא בלתי תלויה בהסכמה של ההורה – בין ההורים לבין ילדיהם לא נעשה שום הסכם שמתוכו נוצר יחס של אחריות. לעומת זאת האחריות המדינית או הפוליטית מבוססת על הסכמה, על הבחירה של המדינאי או הפוליטיקאי בתפקידו לשאת באחריות שלו כלפי בוחריו וכלפי המדינה. 

לשני תחומי האחריות הללו יש גם דמיון רב. אך לפני שנצביע עליו, כדאי לשים לב כיצד שני המחנות שבהם  אנו עוסקים משתקפים כאן: הלאומיות קשורה באופן עמוק לאחריות ההורית. ניתן לשמוע קשר לשוני מסוים בין המונחים "לאום" או "אומה" לבין המילה "אם"; והלאום מתואר לא פעם כמשפחה גדולה. המחנה הלאומי עוסק פעמים רבות בגורל המשותף של בני ובנות העם היהודי, בקשר ההכרחי והטבעי שביניהם. ואילו הממלכתיות עוסקת במדינה ובכך משקפת את האחריות המדינית והפוליטית. מושא האחריות הוא המדינה ואזרחיה, והיא מבוססת על חוזה או אמנה, על הסכמיות בין אזרחי המדינה להיות שותפים במדינה זו ועל הסכמיות שקיימת ביניהם לבין הנבחרים הפוליטיים שלהם.

במה דומים שני תחומי האחריות הללו? יונאס מסכם זאת באמצעות שלושה מושגים וטוען כי "'טוטאליות', 'המשכיות' ו'עתיד' הן התכונות הייחודיות שבאמצעותן האחריות ההורית והאחריות הפוליטית מייצגות באופן השלם ביותר את טבעה של האחריות". האחריות של ההורה כלפי ילדיו היא טוטאלית, היא מקיפה את מכלול ההוויה שלו: מהדאגה לעצם קיומו ועד לשאיפה לאפשר לו את החיים הטובים ביותר האפשריים. במובנים רבים זה גם תפקידו של הפוליטיקאי: הדאגה לעצם קיומה של מדינתו וביטחונם של אזרחיה ומימוש תפיסת הטוב שהוא מאמין בה. מכך נגזרת גם ההמשכיות: האחריות היא מתמשכת, היא איננה רגעית. הורה מתייחס לעבר של ילדיו ולמה שצפוי להם; למדינאי אף הוא יש מבט היסטורי על מדינתו וקהילתו הפוליטית.

מעל הכול חשוב ליונאס לעסוק בעתיד. האחריות צופה פני עתיד, ואף פני העתיד הרחוק – שמצוי מעבר לשליטה הישירה של ההורה והמדינאי. ההורה יבקש להקנות לילדיו כלים שבאמצעותם יוכלו להמשיך להתקיים ולשגשג גם בבגרותם ואף לאחר מותו, ובאופן דומה אך מעט שונה – הפוליטיקאי נדרש לראות למרחוק ולדאוג לכך שיקומו אחריו פוליטיקאים אחראיים כמוהו ולשמר את המנגנונים הפוליטיים שמאפשרים זאת.

אחריות פוליטית בישראל

ניתן שתי דוגמאות למעשים אחראיים מצד פוליטיקאים בישראל: ההצטרפות של מפלגת "המחנה הממלכתי" לממשלה בעקבות המלחמה וההשהייה של הרפורמה במערכת המשפט על ידי הליכוד כל עוד המלחמה העצימה נמשכת. בשני המקרים הדאגה הפוליטית הייתה לעצם קיומם של העם היהודי ושל המדינה היהודית. פעמים רבות האחריות מתגלה דווקא במצבי חירום. כמו במשפט שלמה המפורסם, האימהוּת של אם התינוק האמיתית מתגלה בדאגה לעצם קיומו. זאת בניגוד לאישה השנייה, שאיננה אימו של התינוק, אשר אדישה לגורלו ופוסקת "גזוֹרוּ".

אך הקיום איננו הערך היחיד הנוגע לאחריות וגם לא הראייה למרחוק. ובכך עלינו לשאול את עצמנו: האם סיומם של המעשים הללו (כלומר, פרישת המחנה הממלכתי והחזרה לעיסוק ברפורמה במערכת המשפט) לאחר שהסכנה הקיומית המיידית דעכה היו צעדים אחראיים? או בניסוח אחר: האם הם צפו פני עתיד והביאו בחשבון את המחיר שהחברה הישראלית תשלם? האם נשקלו ההשלכות של הצעדים הללו על עצם המנגנונים הפוליטיים של ישראל בעתיד שיאפשרו הנהגה פוליטית אחראית? בעיניי אלה הן השאלות החשובות ביותר בפוליטיקה הישראלית העכשווית.

ניתן עוד דוגמה היפותטית: ההצעה לקצוב את כהונת ראש הממשלה. ההצעה הזו נידונה, בדרך כלל, מנקודת מבט פרסונלית: האם יש לקצוב את כהונתו של ראש הממשלה נתניהו והאם ראוי שהוא ישמש כראש ממשלה לתקופה ארוכה כל כך. דיון לא־פרסונלי יתבסס על השאלה האם ראוי שמישהו ישמש כראש ממשלה לתקופה ארוכה כל כך. תשובה מיידית לכך עשויה להיות שאם זהו רצון הבוחר, הרי שיש לכבד אותה. מנקודת מבט דמוקרטית זו איננה תשובה רעה כלל, אך אם נחשוב במונחים של אחריות ייתכן שהתשובה ההפוכה תהיה טובה יותר.

אזרחי מדינת ישראל חלוקים בשאלה האם נתניהו טוב למדינת ישראל או שהוא מזיק לה. לא נכריע בשאלה הזו, אלא רק ננתח את המצב שנקלענו אליו בגללה: קיטוב הולך ומעמיק ואף שיח שמנרמל מלחמת אזרחים. נהוג לומר שכהונה מתמשכת של מנהיג פוליטי היא מצב המועד לשחיתות, אך הסכנה הגדולה יותר של אי־קציבת כהונה היא שהיא משחיתה את השיח הציבורי. עצם המצב הזה הוא סכנה קיומית למדינת ישראל ולעם היהודי, ולכן, כדי למנוע אותו – כדאי מאוד לשקול לקצוב כהונה של ראשי ממשלה. אם נדע כולנו שכהונתו של ראש ממשלה מסוים קצובה, ושהיא לא תארך מעבר למועד מסוים – גם לתומכיו וגם למתנגדיו יהיה אופק פוליטי שימזער את החרדות הפוליטיים שלהם, אלו שעלולים להוביל חלילה לאלימות. אם כן, קציבת כהונה לראשי ממשלה עשויה להיות מנגנון פוליטי אחראי שיש להשתמש בו. 

הקמת ברית ממלכתית־לאומית

ההנחה שמאחורי המסה הזו איננה נאיבית. יש פער בין הלאומי לבין הממלכתי. הם חלוקים ביחס למי שאינם חלק מהעם היהודי אך הם חלק ממדינת ישראל, הם חלוקים בנוגע לשאלות הנוגעות ליחסי יהדות ומדינה, לדמוקרטיה פורמלית וליברלית ולעוד שאלות גדולות וחשובות. יש מקום לביקורת על שני המושגים: לאומיות נוטה לעממיות, לפופוליזם פוליטי על סכנותיו, והיא עלולה לייצר מצע גידול לתופעות של לאומנות וגזענות; לממלכתיות יש נטייה לדכא ולהשתיק ביקורת חברתית. את הביקורות הללו ניתן למצוא על ימין ועל שמאל בשיח החברתי בישראל, אך במציאות מקוטבת כמעט שאיננו שומעים על המכנה המשותף של המושגים הללו, את תחושת האחריות הבסיסית – כלפי העם היהודי וכלפי מדינת ישראל.

חשוב להדגיש: שיח על אחריות לא נועד להשתיק שיח לאומי או שיח ממלכתי, אלא להביא אותם – יחד – למימוש מלא יותר. יהיו חוגים פוליטיים שידגישו צד אחד, ויהיו חוגים פוליטיים שידגישו צד אחר. במציאות המקוטבת שבה אנו נמצאים אנו זקוקים לפוליטיקה של אחריות – לא כדי להחליף את הלאומיות או הממלכתיות, אלא כדי ליצור שיתוף פעולה עמוק ביניהן.

הגיע הזמן לדבר על אחריות לאומית, ולא רק על אחדות לאומית. שאלת האחדות כשלעצמה עוסקת בהווה, כגון בשאלות האם הממשלה יכולה לתפקד, האם היא תסיים את ימי כהונתה וכדומה. אחריות לאומית עוסקת בקיום ובעתיד, כגון בשאלות מה יחזק את ביטחונה של מדינת ישראל ומה יאפשר לה לשגשג לאורך זמן.

העיבוד הסופי של המסה הזו נעשה בעת שמטוסי חיל האוויר הישראלי תוקפים ללא הרף באיראן כדי להסיר את האיום הקיומי שנשקף ממנה למדינת ישראל. כמעט מאה מבין חברי הכנסת תומכים במבצע "עם כלביא", מתוך תחושת אחריות בסיסית לקיומה של מדינת ישראל. גם הפעם, מצב החירום חשף יסוד עמוק המשותף לרוב גדול מקרב החברה הישראלית והעם היהודי.

למדינת ישראל נדרשת ברית פוליטית אחרת מאשר הבריתות הקיימות כעת – ברית לאומית־ממלכתית, ברית של אחריות. "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה, כ). בבית המקדש היו שני כרובים, לא אחד. שניהם פרשו את כנפיהם כפרוש הורה ומדינאי את אחריותם על ילדיהם ואזרחיהם. שניהם לא הביטו אל הקצוות, אל המנוגד, אלא אל המשותף. "פניהם איש אל אחיו".