מתנאל בוזגלו

אירועי השבעה באוקטובר תפסו את מדינת ישראל באחת משעותיה הקשות ביותר. אחרי שלוש וחצי שנות תקיעות פוליטית, הסתיימו הבחירות החמישיות בהכרעה ברורה ובהקמתה של קואליציית ימין-חרדים של 64 מנדטים. זמן קצר לאחר הקמתה, כינס שר המשפטים יריב לוין מסיבת עיתונאים והכריז על כוונתו לערוך רפורמה משמעותית במערכת המשפט הישראלית. מרגע זה ועד בוקר שמחת תורה, מצאה החברה הישראלית עצמה במשבר חוקתי חסר תקדים. בתגובה למהלכיו של לוין, צמחה כאן תנועת מחאה רחבת היקף. מפגינים רבים יצאו לרחובות כדי להיאבק במה שנתפס עבורם כהפיכה משטרית וכאיום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית.

המשבר החוקתי לא צמח מתוך ריק. הוא ביטוי למגמות ארוכות שנים שהגיעו לשיאן עם הקמת הממשלה הנוכחית. אפשר כי מטעני העומק של הזמן הנוכחי היו טמונים בתוכנו עוד בראשית תקומתנו. לאחר 2000 שנות גלות, הגיעו לכאן יהודים מכל קצוות תבל. ברית הייעוד נדחפה מעט הצידה, לטובת ברית הגורל. מדינת ישראל הייתה בראש ובראשונה בית לעם היהודי. כדי להגיע לשלב שבו ניתן לדון בשאלות הייעוד של המפעל החדש, מטרתנו הייתה קודם כל לבנות את התשתיות המדיניות שיאפשרו קרקע יציבה ובטוחה להופעתן של שאלות אלה. מדינת ישראל צמחה והתפתחה, אך שאלות היסוד לא קיבלו מענה משמעותי. למעשה, ישראל הייתה ועודנה דמוקרטיה הסדרית. היעדר חוקה הוא סימפטום מרכזי של מצבנו הפוליטי. הצדדים השונים מעדיפים להימנע מדיון משמעותי ויסודי באשר לאופייה של מדינת ישראל.

ואקום נורמטיבי זה הוביל את הקבוצות השונות כאן להתכנסות פנימית ולחישוב מסלול פוליטי בהתאם. המגע עם החוץ התקיים בעיקר במסגרת של הסדרים ובריתות פוליטיות מזדמנות. בהדרגה, התפתחה כאן מדינה שהיא בעיקר מסגרת פורמלית מארגנת של כלל השבטים הפועלים בתוכה. כטבען של מציאויות חברתיות שכאלו, הרצון להתמודד איתן מתחיל להתגבש רק בשלבים מאוחרים מאוד. מה שמובן במחשבה ובתיאוריה דורש הגשמה במציאות כדי לקבל תשומת לב קונקרטית. ואכן, מאמצים שכאלה הלכו והתרבו בשנים האחרונות וביתר שאת מאז ימי המשבר החוקתי וטבח השבעה באוקטובר. קמו תנועות וארגונים רבים שהעמידו במרכז פעילותם את הניסיון להתמודד עם אתגרים משמעותיים אלה. שאלות של קיטוב חברתי-פוליטי, סיפור משותף, התחדשות ציונית והסדרת כללי המשחק הדמוקרטיים כבשו את מצעד הפזמונים הפוליטי.

משיח מזרחי לשיח מסורתי

שיח השבטים, שצמח והתפתח כאן, איננו רק תולדה של הקושי לייצר מסגרת נורמטיבית משותפת, אלא גם, ואולי בעיקר, סביב המחשבה כי מסגרת שכזאת איננה מחויבת המציאות. הריבוי הפוליטי והתרבותי כאן איננו באג, אלא פיצ'ר של הישראליות. הוא מבטא את הרב גוניות של החברה הישראלית. במקום מפעל כור ההיתוך המדכא והנוקשה, מוטב לנו לאפשר לקולות השונים כאן לשמור על ייחודם. הרעיון של החברה הישראלית כמרחב רב תרבותי תאם את מצבנו החברתי-פוליטי. הישראליות היא סך כל התרבויות המרכיבות אותה. היא תבוא לידי ביטוי בעיקר דרך המפגשים השונים בין אותם קולות. פוריותו של המרחב הישראלי תלויה בין היתר בדינמיקות הללו.

ההיגיון הפוליטי הזה הציב במרכז הבמה את השאלה המזרחית. הביקורת על כור ההיתוך לא הסתכמה רק בביקורת על דמותו האשכנזית-החילונית של הצבר הישראלי החדש, אלא גם הציפה את השיח הרחב יותר על היחסים הטעונים בין אשכנזים ומזרחים. הסיפור הציוני נדרש לכתוב את עצמו מחדש ולתת מקום משמעותי גם לעוולות ולפצעים השונים שבתוכו. השיח המזרחי צמח על רקע זה. משימתו העיקרית הייתה להתחקות אחר התשתיות הפוליטיות של יחסי הכוח בחברה הישראלית. הסוגייה המזרחית היא חומר גלם פורה במיוחד; היא נושאת בחובה היבטים אתניים, מעמדיים, גאוגרפיים ועוד. צבר זה של היבטים מלמד עד כמה היא חשובה להבנת מדינת ישראל. אין אפשרות לייחס ברצינות את חיינו במרחב הזה מנותק מאותן שאלות כבדות משקל.

לשיח המזרחי פנים רבות, אולם המסגרת המארגנת של כל אותם פנים היא מה שמכנה הפילוסוף הצרפתי פול ריקר – הרמנויטיקה של חשד. ריקר מתאר פעילות פרשנית המתמקדת בניסיון לחשוף את המבנים הסמויים של הטקסט. למעשה, הקורא חושד בסימנים הגלויים שניצבים על פני השטח ופועל כדי להבין מה עומד מאחוריהם. השיח המזרחי פועל באופן דומה. הוא ניצב מול מציאות בפוליטיקה ומנסה לתת סימנים בשדות הכוח השונים. פעילות זו מייצרת את האופק הפוליטי של הסובייקט המזרחי – פוליטיקה של מאבק על משאבים. לשם כך נדרשת עבודה אינטלקטואלית המפתחת את התודעה הפוליטית של אנשיה. אחד מסימני ההיכר של תודעה זו הוא תודעת הקבוצה הנאבקת למען האינטרסים שלה. המזרחי לא פועל לבד, אלא כחלק מקהילה פוליטית. במובן זה, ישנה חשיבות רבה למזרחים כקבוצה סוציולוגית-פוליטית מובחנת. 

השיח המסורתי התפתח בשלב מאוחר יותר. ניתן לחשוב על כמה סיבות להפצעתו בשלב זה בהיסטוריית מדינת ישראל. דומני כי הופעתו קשורה, בין היתר, בחוסר הנוחות אל מול השיח המזרחי. לא משנה אם שיח זה בא מימין או משמאל, התוצאה היא אוריינטציה פוליטית של מאבק. עבור ציבור שיסודות תודעתו נשענים על אדריכלות לאומית, נוצרת צרימה משמעותית אל מול ההיגיון השיחי הזה. באופן הדרגתי, מתפתחת לה תודעה פוליטית שמעמידה את מושג המסורת במרכזה. העשור הראשון למילניום הנוכחי מתאפיין בשיח אינטלקטואלי חדשני. לדוגמה, פרופסור מאיר בוזגלו, אחד ממבשרי השיח המסורתי, הוציא לאור את ספרו "שפה לנאמנים" בשנת 2008. שנתיים לאחר מכן, מפרסם פרופסור יעקב ידגר את ספרו "המסורתיים בישראל". העשור שלאחר מכן מתאפיין בהרחבת השיח אל תחומים רחבים ומגוונים יותר. קמים ארגונים שונים, והשפה המסורתית נעשית בשורה משמעותית לא רק לציבור המזרחי אלא לחברה הישראלית כולה.

מסורתיות היא בראש ובראשונה תגובה למציאות המודרנית. היא מתמקדת על הציר שבין הדתי לחילוני. ככזאת, היא נושאת בחובה רכיבי תרבות ורוח משני מרחבי המשמעות השונים. מה שהפך פעם לביטוי נלעג לאורח חיים נעדר קוהרנטיות ומחויבות, הפך עם הזמן לשם נרדף לקיום נינוח וגמיש מול תביעות החיים השונות. הקיום הישראלי נותר שבע ומותש מהשיח האיודיאולוגי הנוקשה. המסורתיות נעשתה לא רק אפשרות מרעננת, אלא גם השראה אל מול המתחים והבעיות המורכבות של החברה הישראלית. מה שצמח באופן טבעי סביב המבנה הדיכוטומי של דת וחילון, תורגם והפך לאפשרות פוליטית רחבה יותר באזורים טעונים נוספים. במציאות של קיטוב פוליטי הולך ומעמיק, ארגז הכלים המסורתי נעשה יותר ויותר רלוונטי—בין ימין ושמאל, יהודית ודמוקרטית, שמרנים וליברלים ועוד.

מסורתיות על פרשת דרכים

אחת הביקורות הרווחות על השיח המסורתי מתמקדת בעצם הניסיון לנסח את התופעה. לטענתם, כוחה של התופעה הוא בהיותה דרך חיים אינטואיטיבית. ברגע שנותנים לדבר שם ושפה, אנו למעשה הורגים אותה. אם כן, השיח המסורתי מתפתח במסגרת אותו פרדוקס — מצד אחד, ניסיון לתת בו סימנים; ומצד שני, זהירות גדולה מלהפוך את התופעה לעוד אידיאולוגיה ברורה ומסודרת, שתחטא לעצמה מלכתחילה. בגבול העדין שבין השניים, השיח המסורתי מתהלך לו. קונפליקט זה איננו אתגר אינטלקטואלי בלבד. הוא קשור בשאלות פוליטיות כבדות משקל, הניצבות לפתחו. למשל, האם להקים זרם חינוך מסורתי? המצדדים ברעיון טוענים שעלינו לייצר מרחב עצמאי ומכיל עבור המסורתיים, במיוחד מול מציאות של קיטוב. בעיניהם, זו הזדמנות להראות כי זרם שכזה יכול להיות באמת גמיש ומכיל, ויתר על כן, לשמור על המסורתיות מפני הפיתויים הנוקשים של הזהות. המתנגדים לרעיון תופסים את השיח המסורתי כמי שפועל בתוך המרחבים הקיימים, ואינם מעוניינים להתבדל, אלא לאתגר את הזרמים השונים בתוך ביתם.

לפני כמה שנים טובות שמעתי את פרופ' מאיר בוזגלו בפאנל על תפקידה של המסורתיות בזמננו. הוא טען שככל שעובר הזמן המושג 'מסורתי פחות מעסיק אותו. מעניין אותו לחזור אחורה כמה צעדים ולהשתמש במילה קדומה ורחבה יותר — 'יהודי'. מרוב מחשבה על משחקי הזהויות הפנימיים, אנו שוכחים את הבסיס לאפשרות של שיח שכזה. רגע זה הבהיר לי משהו חשוב ומשמעותי יותר על השיח המסורתי. עלייתו החלה כרגע של התכנסות רעיונית, שנועדה לאפשר לנו לשוב ולדון ביהדותנו ובמשמעויותיה השונות. על פניו, אפשרות זו קרובה יותר למתנגדים למיסוד השיח המסורתי. הוויתור על המסמן 'מסורתיות' משמעותו ויתור על היכולת לבנות משהו מסודר סביבו. סבורני שמבט מעמיק יותר יגלה כי טענתו של מאיר מציעה לנו כיוון אחר.

אחד המאפיינים הבולטים של השיח המסורתי הוא העיסוק האינטנסיבי בעצמו. דבר זה איננו מקרי. צמיחתו של מרחב זהותי ורעיוני חדש מזמנת שאלות יסודיות הנוגעות בקווי המתאר של זהות זו. תהליך זה נעשה משמעותי עוד יותר בכך שהוא מתרחש במרחב שאין בו יסודות קודמים. האתגר אינו רק לפתח את השפה, אלא ליצור אותה. כדי להבין טוב יותר את עומקו של האתגר, יש לבחון את הדברים בהשוואה למרחבים רעיוניים אחרים, למשל השיח השמרני בישראל. בעשור האחרון אנו עדים לעלייתו של שיח זה. אחד הביטויים המובהקים לכך מתרחש בשדה התרגום. השיח השמרני בישראל מייחס משמעות רבה להיכרות עם הספרות האינטלקטואלית בנושא ולמגמות הפוליטיות הרחבות יותר. התוצאה היא תרגום של הרעיונות הללו לשפה העברית ולמציאות הפוליטית בה אנו פועלים. במובן זה, חלק משמעותי מהעבודה האינטלקטואלית כבר נעשה קודם לכן על ידי אחרים. השיח השמרני בישראל איננו צריך להמציא את עצמו מחדש, אלא לבצע את ההתאמות הנקודתיות אל מול מצב העניינים המקומי.

האתגר של השיח המסורתי נראה אחרת. אמנם רעיון המסורת קיים גם מחוץ לגבולותינו (הפילוסופים גדאמר ומקינטאייר דנו בצורה רצינית ומעמיקה במושג זה) אלא שמופעיו הרעיוניים שכיחים פחות ונוטים להופיע באזורי משמעות אחרים. חשיבה שמרנית איננה באה לידי ביטוי רק במסגרת ההיגיון הפנימי שלה, אלא גם, ואולי בעיקר, אל מול סוגיות חברתיות ופוליטיות. השיח השמרני פועל בתוך השיח הפוליטי הרחב יותר. הוא מציע שפה פוליטית מגובשת המותאמת לשאלות של כלכלה, משפט, ביטחון, חינוך ועוד.

במצבו הנוכחי, לשיח המסורתי אין את הכלים הללו. כדי לרכוש אותם, עליו להתמקד פחות בשאלות של מהי מסורתיות ומהם ערכים מסורתיים, ויותר בשאלה כיצד אותה מסורתיות מתחככת בתוך שדה הפוליטיקה. לדוגמה, מה קורה לה ברגע שהיא נדרשת לנסח אסטרטגיה של ביטחון לאומי. כיצד היא מתבוננת במתח בין שלוש רשויות השלטון. השאלות לגבי מהי מסורתיות ואיך היא מתבטאת לא באמת מסוגלות לתת מענה משמעותי לשאלות אלה. ערכים כמו "גם וגם", מתינות, איזונים וגמישות הם אולי תנאי הכרחי, אך ודאי שאינם מספיקים. כדי לגשת לשאלות כבדות משקל שכאלה, נדרשת מאיתנו יותר מאוריינטציה מסורתית בלבד, עמוקה ככל שתהיה. בראש ובראשונה, אנו זקוקים לידע רחב ומעמיק מול אותן שאלות קונקרטיות. לכן, המפגש שבין האוריינטציה המסורתית לבין מרחבי הדעת השונים הוא האתגר המרכזי הניצב בפניו.

ממסורתיות למסורתיים

מסורת היא מושג המדגיש את ממד הזמן בתוך מערכת משמעות ספציפית. במובן זה, היהדות היא בראש ובראשונה מסורת. אנו ממקמים אותה ברגע מסוים בזמן, ומבינים אותה, בין היתר, סביב התפתחותה לאורך ציר זה. ההבדל בין יהדות כאידיאולוגיה ליהדות כמסורת נוגע בעיקר בשאלת הקוהרנטיות. בעוד שיהדות כאידיאולוגיה מדגישה את הלכידות הפנימית בין רכיביה השונים, יהדות כמסורת נושאת בחובה רכיבים רבים שלעיתים בלתי אפשרי לכנס תחת סדר רעיוני שלם, בהיר ומגובש. אי ההצלחה הזו אינה באג אלא פיצ'ר של המסורת היהודית. הניסיון לייצר סדר רעיוני עלול להוביל לסינון חלק מרכיביה. על רקע זה, הצעתו של פרופ' מאיר בוזגלו להניח בצד את המושג "מסורתיות" ולדבר על יהדות נעשית בהירה ומובנת יותר, שכן, המסורתיות תתאמץ לא לאבד רכיב כלשהו, אך בתהליך הרחב יותר היא עלולה להיתקע במערכת רעיונית שלא תאפשר לה להתפתח. התוצאה תהיה חזרה אינסופית על שורה של ערכים ועקרונות. אמנם נוכל להבין טוב יותר מהי מסורתיות, אך נתקשה להבין כיצד ניתן לתרגם אותה ליצירתיות ופוריות פוליטית.

על הצעתו של פרופ' בוזגלו אני רוצה להוסיף את ההבחנה שבין מסורתיות למסורתיים. הבחנה זו אינה מתמקדת רק בהבדל שבין הרעיון לבין נשאיו השונים, אלא גם בניסיון לחשוב את המסורתי במנותק מהמסגרת הרעיונית שאליה הוא נושא את עיניו. המסורתיות איננה הבאר שממנה אנו מנסים לשאוב את הרעיונות שלנו, אלא האוריינטציה שלנו על אדמת המציאות. ברמה המעשית, איננו צריכים לשאול את עצמנו מה המסורתיות אומרת על בעיה כלשהי, אלא לחשוב על אותה בעיה כמסורתיים — דהיינו, בהיעדר העודף האידיאולוגי הנלווה למרחבי זהות אחרים. על פניו, מדובר באוריינטציה המאפשרת בעיקר להסיר חסמים של חשיבה, אך עיקרון תאורטי זה עלול להיתקל בחסמים מסוג אחר.

מבחן המציאות מלמד כי מסורתיים אולי מתנהלים בגמישות ובנינוחות בחיי היומיום שלהם, אך התנהלות זו מכוננת אותם בעיקר כמגיבים למציאות הנכפית עליהם. ברגע שהם נדרשים לכונן אותה, האתגר נעשה משמעותי הרבה יותר. הפוליטיקה הישראלית מדגימה זאת היטב. יש לא מעט פוליטיקאים מסורתיים בכנסת, אך שפה פוליטית עשירה ומקיפה איננה מאפיין מובהק של אותם פוליטיקאים. הם יכולים להיות גמישים ואף מקוריים, אך היעדרה של השכלה משמעותית בתחומי הדעת השונים מייצרת שלל מגבלות מול אתגרי העומק של קיומנו במרחב הזה. דוגמה נוספת לכך היא בשאלת הייצוג של מסורתיים במוסדות הנבחרים, אל מול המוסדות המקצועיים. אחוז המסורתיים בפרלמנט גבוה בהרבה מאחוזם בבית המשפט העליון. נתון זה איננו מקרי, ואינו מפתיע. כדי להיבחר לכנסת, עלינו לשכנע את הציבור לבחור בנו; כדי להגיע לבית המשפט העליון נדרשת השכלה רלוונטית בתחום.

כל חברה אנושית מורכבת מאנשים שמעורבים יותר ופחות ביצירתה. חלקם מכוננים אותה מלמעלה, אחרים מגיבים לה מלמטה. התפיסה הרומנטית של המסורתי מעלה על נס את מיקומו למטה. דומני כי דווקא עמדה זו, שביקשה לאוורר את הגודש האידיאולוגי שבתוך השדה הפוליטי, מאמצת בסופו של דבר תפיסה נוקשה של המציאות עצמה. ראשית, היא מתייחסת למצב בצורה דיכוטומית מדי. זה לא שיש מרחבים אידיאולוגיים ומרחבים שאינם כאלה, אלא שהמצב האנושי בא לידי ביטוי ברצפים מגוונים על הציר הזה. הרומנטיזציה של המסורתי מקבעת אותו במרחב מדומיין, ומביאה למעשה לחסימה והגבלה של אפשרויותיו. שנית, אפילו אם נקבל את המבנה הדיכוטומי, נשאר סיכון לפספס את הדינמיקה הגמישה שבין מעלה ומטה. המחשבה כאילו המסורתי תמיד ידע להגיב בצורה יצירתית לתביעות המציאות איננה תמיד תואמת את המציאות בפועל: מסורתיים מתחרדים ומתחלנים. ארגז הכלים האינטואיטיבי שלהם לא תמיד מצליח לעמוד בלחצים השונים.

ישראל שלאחר המשברים הביטחוניים, הפוליטיים והחוקתיים של השנים האחרונות נדרשת למעורבות משמעותית יותר של הציבור המסורתי. אחד מקווי השבר המובהקים של זמן זה מתרחש בציר שבין היהודי לישראלי. מי שיש לו תודעת זמן מסורתית יודע שהיהודי והישראלי כרוכים זה בזה. השיח הזהותי פועל כדי להרחיקם זה מזה. מטרתנו אינה מאבק בשיח הזהויות, אלא ניסיון לייצר תמהילים חדשים וישנים במסגרת הדוגמות השונות. המסורת הישראלית איננה מתחילה ב1948, והמסורת היהודית איננה מסתיימת באותה שנה. אל מול שלל האתגרים הכבירים של מציאות חיינו, עלינו רק להימנע מלעשות רק רע, אלא גם לעשות טוב — לפתח, ליצור, לתרגם, לחבר ובעיקר לבנות. מבקרי יזהירו אותי שמדובר במסלול צפוי מראש. לבסוף, גם המסורתיים יבנו להם בית מתוקן ומקובע. אינני כופר בכך. אני פשוט סבור שהמסורתיות איננה שייכת רק למסורתיים. במידת הצורך, היא תמציא את עצמה מחדש. יבוא דור אחר, יבקר ויוכיח אותנו — כך דרכה של מסורת.