מוריה מיכאלי
כאשר מטים אוזן לשיח הציבורי, נדמה שאם רק נמנה וועדת חקירה, אולי נוכל לדעת בוודאות מה הביא לטבח ה-07.10.23, ואז ננשום כולנו לרווחה ונדע שזה לא קרה באשמתנו. הרי לו רק נדע מי קיבל את הטלפון בבוקר הטבח הנורא ההוא ומי ענה או לא ענה והיכן שהה בדיוק, נוכל כולנו לסגור את הגולל על המערכה, לסמן את האשמים ולתת אשרה ציבורית לכל אלה שנקיים מכל עוון. הגיליוטינה הציבורית חדה ומוחלטת ומסמנת את סוף הדרך עבור דרג ביניים מצומצם משהו, שיצטרך לשאת את העונש עבור רבים אחרים שיוכלו להמשיך ולהתרווח בכיסאם.
לכאורה, כמעט לא ראוי לדון האם ראשי אמ"ן צריכים להניח את המפתחות. לבעלי תפקידים שהגדרת מקצועם היא לספק לדרג המדיני התרעה מפני מלחמה או אירוע כדוגמת טבח שמחת תורה, אין ראויה מהגיליוטינה הציבורית; הייתה לכם עבודה אחת לעשות, כמאמר הפתגם הידוע, ומאחר ולא ביצעתם אותה – הניחו לאחרים לבצע אותה טוב מכם. ולו רק נדמיין, שהיה ונניח כל אלה אכן יניחו את מפתחותיהם ויפרשו לפנסיה ציבורית ולחיים טובים ושלום – במה יהיו טובים יותר הבאים אחריהם? האם ראש אמ"ן אחר, שר בטחון אחר ואפילו ראש ממשלה אחר יתנהלו בהכרח בצורה שונה לחלוטין במציאות דומה? האם מניעת הפתעה בסיסית ונרחבת מכיוון אויב אכזר שחי בצדה השני של גדר – מחומשת ומזוינת ככל שתהיה, הוא משהו שאפשר לצפות מבעל תפקיד כלשהו ללא התייחסות לאקלים?
מבלי להניח בצד את קוד האחריות הבסיסי, ומבלי לקחת ממשקלם של אף אחד מהנושאים בו, אני מבקשת להרחיב את התמונה ולהתבונן על המצע בו נזרעו במשך עשרות שנים וככל הנראה אפילו מאות, הזרעים שיובילו לפורענות אותו היום הנמהר.
בשורות הבאות אבקש להציג כיצד רוחב היריעה היהודי הלך והצטמצם עד שכמעט והתאיין, מה בין שיח בית מדרש ביקורתי ופתוח לאסטרטגיה של בן גוריון, ובעיקר מה נדרש על מנת להשיב אלינו את הנביאים, או שמא את הפילוסופים החדשים שיחדשו את צורת החשיבה כך שנמנע את האסונות הבאים.
איך גמרא נולדת?
נקודה משמעותית להבנת היצירה היהודית, זה שעיקר היצירה של העולם היהודי, ובעצם ערש החשיבה היהודית המהוללת, נולדה מתוך תנאים משתנים ללא סוף ובעצם בהפרעה אחת ארוכה. על רקע מרידות, חורבן, גלות וחיים של פחד תחת שלטון זר, משגשגת היצירה הגדולה של שיח בית מדרשי פעיל. הלימוד המעמיק והפרשנות שהיא ים שאין לו סוף, הוא חלק מתקופה של חוסר וודאות וחוסר יציבות אינהרנטית. אולי דווקא משום כך, הוא מתחדש חדשות לבקרים, מגבש צורה ופושטה, מערער על הקיים ושואב מתודות ומקורות מהסביבה המתפתחת ומשתנה אף היא.
לבית המדרש ולתלמוד המתגבש בה, יש מספר אקסיומות יסוד – התורה היא מן השמיים, וישנם כללי פסיקה. אבל בתוך המסגרת הזאת ישנה נכונות כמעט מוחלטת לערער על כל הנחת עבודה, לשאול כל שאלה ולבחון מחדש כל פרשנות. אפילו מבחינה ספרותית, התלמוד מציג לנו סיפורים שדורשים מאיתנו התבוננות מעמיקה ופרשנות רחבה. הסיפורים מיועדים בעצמם לקוראים אקטיביים שנדרשים להשתמש בידע הנתון בידם כמו ביכולת ניתוח וביקורת כדי להשלים את המסר ואת המשמעות של הסיפור. הדגם של הסיפור מייצר את הנמענים – הלומדים, כסוגה מסוימת; ווכחנית, ביקורתית, לעומתית, נוקטת עמדה. אנחנו נדרשים להיות חלק ממעשה היצירה המשתנה ולהתאים אותו לדורות המשתנים.
המשנה דורשת מאיתנו – "הפוך בה והפוך בה" – אל תקבלו דבר כמובן מאליו. התלמוד מוסיף כי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" ומתיר לנו להתבונן על דעה אחת ולאמץ את המנוגדת לה. אפילו בת קול כידוע בסיפור אודות תנורו של עכנאי, אינה סוגרת את הדיון כיוון ש"לא בשמיים היא". סיפורם של רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי כפי שמופיע במסכת שבת הוא דוגמת מופת נוספת לעניין זה; רבי יהודה מבקש לשבח את השלטון ולפאר את התשתיות אותן הוא מניח, ואילו רבי שמעון משיב בביקורת חריפה:" כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס". בית המדרש שוב מוכיח שהוא לא מקבל כמובן מאליו את הנרטיב הרשמי של המעצמה – מותר להלל ומותר לבקר, מותר להודות ומותר לשאול מה האינטרס הרוחש מתחת לפני השטח.
כרגילים בדבר, הנחות אלה נחשבות כמובנות מאליו, אך לעיתים יש להתבונן בהן שוב על מנת להיזכר עד כמה מהפכנית החשיבה היהודית וכמה מרחב התפתחותי היא משאירה לכל אחד מהאוחזים בה במשך הדורות. כמובן שניתן לקרוא שוב את ביאליק, ליבוביץ והשל שנגעו בסוגיות אלה כמו הוגים רבים אחרים. כמעט ואין אקסיומה שלא ניתן להפריך, אין קוד אינטלקטואלי שמקדש הנחות עבודה אנושיות. אין רעיון שאסור לבחון, פרשנות שאסור לאתגר או סמכות שאינה נדרשת לנמק את עצמה. דווקא מתוך הבטחון באמת האלוהית, החשיבה היהודית התלמודית מרשה לעצמה להטיל ספק בהבנות האנושיות ולהשאיר מרחב רחב לצלול בו. זו לא סתם צורת לימוד או מתודיקה מעניינת, זה חינוך לערעור מתמיד על קונספציות אנושיות.
מהתנ"ך אל הפלמ"ח
קצרה היריעה מלפרוס את כל התהליך שעובר השיח הבית מדרשי עד ימינו אנו. אשתדל לעמוד על הנקודות המרכזיות. לאחר חתימת התלמוד מרכז הכובד של העולם הלמדני עובר לדפוס של ספרות שו"ת ויישום של התלמוד למציאות. המשקל, כפי שמתאר ביאליק ביצירת המופת שלו "הלכה ואגדה", עובר להלכה יותר מאשר לאגדה. בתקופת ימי הביניים מנהלים הרמב"ם, הרלב"ג, הרמב"ן וראשונים אחרים, דיאלוג עם חכמות יווניות כמו אריסטו, המדע הרפואה והפילוסופיה. בית המדרש עודו פתוח לעולם הרחב אך מתחיל לבקש להצטמצם לסיכומים והכרעות, מה שבא לידי ביטוי למשל ב'משנה תורה' לרמב"ם. גירוש ספרד מוביל את הלימוד מחד למזרח אירופה ולארץ ישראל, ומאידך לדיבור פנימי וממושך לצד החסידות ותורת הקבלה שנכנסות לבמה.
ערב תקופת ההשכלה, בישיבות ליטא מתפתח לימוד עיוני אינטנסיבי מאוד סביב הגמרא והמפרשים. אותו שיח שביקש להרחיב את היריעה הופך להיות ממוקד ומשכך סגור יותר. העיסוק הרמב"מיסטי במדעים מצטמצם, הפילוסופיה הכללית נדחקת ותחומי הדעת החיצוניים נותרים כמעט לחלוטין מחוץ לכותלי בית המדרש. קולות בודדים כמו הגר"א שעודד את לימודי המתמטיקה והאסטרונומיה עוד קיימים, אבל הם הופכים פחות ופחות שכיחים.
כך, תנועת ההשכלה הגיעה לבית מדרש שגם כך החל לשנות את רוחו הלמדנית. בעוד יהודים מהצד האחד החלו ללמוד שפות, מדעים, פילוסופיה והיסטוריה והציבו מקורות מידע נוספים (אם כי בהמשך כמובן חלופיים) ללימוד התורה, הרי שמהצד השני היו שראו בכך איום על בית המדרש והחלו לאטום אותו היטב מפני רוח הפרצים. החתם סופר טבע את הביטוי 'חדש אסור מן התורה' במקביל לתהליך התמקצעות ואידאיזציה של הלימוד התלמודי. תהליכים של פיתוח מנגנוני הגנה חלו בישיבות הליטאיות ועולם הלימוד הלך ועלה לעולמות עליונים תוך התרחקות טבעית והפשטה מוחלטת של השיח המקורי והמעשי. הישיבות הפכו להיות למדניות יותר והלכתיות פחות וההפשטה הזו הפכה את הלימוד לחסר ערך לחיים הממשיים. ההגות הישיבתית הסתחררה לתוך חוסר רלוונטיות עמוק שמצידו יצר תנועת התנגדות נוספת בצורת הציונות המעשית.
מתוך צמצום המחשבה הזה, הציונות היא בעצם ההפך הגמור של אותו עולם בית מדרש רוחני ועיוני. כל הישג של הציונות הוא בזכות היותו קרוב לעולם המעשה יותר מאשר אל עומק למדני כלשהו. הציונים דגלו בפיתוח, בעלייה, ב'נעשה ונשמע' במקרה הטוב, ו'נעשה ונעשה' בשאר המקרים. הציונות ייצרה מעשים ולא מילים ומרדה בבית המדרש כשהיא דורשת מהלמדנים להפסיק לדבר בעולם סגור בעוד אנשים מתים ברחוב. כמובן שבשלב זה, עניין שמירת תורה ומצוות הפך לשולי יותר מול הסוגייה הקיומית. העולם הציוני הפנימי שאב מקורות מהעולם היהודי, אך חי חיים של מעשה ולא של לימוד. המרד היה מוצדק וכמעט הכרחי, אך המחיר שלו היה כבד – השארנו את היכולת לחשוב ולנתח הרחק מאחור; בעולם ישן של תהפוכות היסטוריות והתנכלות שלטונית, בעולם של בית מדרש שמחובר לרחוב, בעולם שיודע לפרק כל הנחת בסיס ולהתנגד לכל אקסיומה. בעולם שמעז להרשות לעצמו הכל כי יש בטוחה אחת ואלוהים אחד. ומאז בעצם, הפסקנו לחשוב.
אולי ניתן לומר שהאחרון לחשיבה אסטרטגית עליונה שלא לוקחת את המציאות כמובנת מאליה, היה הציוני ההגותי והמעשי, מי שהיה לראש הממשלה הראשון – דוד בן גוריון. בקיץ 1947 כתב בן גוריון את המאמר הידוע "ההגנה לקראת הבאות: הוראות למפקדה". בעוד סביבו ממשיכים חייליו ורעיו לנשק לפעול בצורה הציונית הידועה של הסתגלות לעולם קיים ופעולה שנובעת מתוך מציאות עכשווית, מסתכל בן גוריון במשקפיים שונות לחלוטין ונושא את עיניו לאיומים קיומיים שאיש לא העז להעלות על בדל מחשבתו. במאמרו המכונן, מציג אחראי תיק הביטחון בהנהגה הציונית, מספר איומים שהציונות ידעה לעמוד מולם; מול גנבים ושודדים ערבים הקמנו את ארגון 'השומר', כאשר נדרשנו לעמוד על המשמר להגנת יישובים שלמים של כנופיות – פירקנו את 'השומר' והקמנו את 'ההגנה'. כאשר לא יכולנו להסתמך על כוחות מתנדבים ונעשה צורך בצבא מסודר בעל סמכות עליונה, פירקנו את 'ההגנה' והקמנו את 'הפלמ"ח'. כרגע אנחנו גם אוחזים בסיפור המדיני ובמערכה הזו, אך לא פחות מכך, אנו עומדים "בפני תוקפנות איבה של שליטי מדינות ערב, ועלינו להיכון לחזית זו בכל הרצינות והדחיפות". או אז, פורס בן גוריון את משנתו הביטחונית שנובעת מראיית-על ומאסטרטגיה שמתבוננת נכוחה על ההיסטוריה והעתיד. רק מאמץ כולל של היישוב והעם, טוען שם ראש הממשלה לעתיד, בשטח היצירה ההתיישבותית, ההעפלה, המאבק, המערכה המדינית בזירה הבינלאומית – יכריע את הכף. וכל זאת, בנוסף להכרעה צבאית-יהודית. הוא יודע את כוחו של האויב, הוא מבין את היותנו מעטים מול רבים ומפרט את צורת הצבא העתידי שצריך לקום שלא כולל יחידות מאומנות של הפלמ"ח אלא צבא מאומן ומיומן בעל זרועות שונות.
התגובות למאמרו ולתפיסתו כללו את אנשיו הקרובים ואנשי המטה שסברו ש"הזקן השתגע". לא יהיה נחוץ כוח כזה, ומי בכלל מדבר על טנקים וחילות מאומנים ברמה כזאת? בן גוריון לא שעה לאנשיו ושלח שליחים לקושש מאירופה המתאוששת אמצעי לחימה שנותרו ממלחמת העולם השניה. כאשר שככו ריקודי ההורה והסבב הראשון של מלחמת העצמאות, הגיעו בדיוק הכלים הכבדים אותם שלח בן גוריון להביא. בן גוריון הוכיח שוב – הוא לא פלמ"חניק רגיל, הוא לא ציוני של 'נעשה ונעשה' אלא הוא מביא תפיסה הפוכה לחלוטין שלמעשה הצילה את מדינת ישראל שיכלה להישאר בת שבועות ספורים בלבד.
כיסוי ראש או כיסוי עיניים?
ושוב, נדמה שמאז בן גוריון לא היה מי שהסתכל מרחוק. מדינת ישראל נכנסה לסחרור של 'ההגנה לקראת האיום הנוכחי' במקום לקראת הבאות.
בן גוריון לא היה רק האסטרטג האחרון, אלא הפילוסוף המצביא האחרון. צבא ההגנה לישראל הפך עם השנים מחזונו של בו גוריון לצבא מגיב. אנו מייצרים פתרונות למצבים קיימים, ועושים זאת בצורה כל כך מרשימה ויעילה, עד שאסור לפקפק במבחן התוצאה. כיפת הברזל כמשל. האם אמצעי שנועד להצלת חיים ועושה זאת בצורה הטובה והמרשימה ביותר, אינו בעצם כיסוי עיניים יקר במיוחד שנועד להסתיר מעינינו את המציאות? אפילו הדיון הציבורי על כך כמעט ואינו לגיטימי. כדיון מדיני או צבאי הוא אפילו לא קיים. בעוד איזה עיתונאי יעז להעלות את זה על דל שפתיו ולחטוף ריקושטים משל היה יירוט נמוך מדי, במפעלי התעשייה הצבאית של המדינה כבר עמלים על אמצעי ההגנה הבא. המערכת הצבאית הכניסה לשורותיה ביטויים כגון 'פעיל יעיל' שיותר מהכל – הם מתארים את המערכת עצמה. מי שמתפעל מיעילות בהכרח לא יעצור לתכנן את כיוון הפעולה היעילה, אלא יפעל תוך כדי מעשה; בדומה לציונות, אחד הדברים שהמערכת הזו הכי מאמינה בו זה אנשים שעושים על מנת לעשות. כפי שידוע שצל"שים רבים ניתנים במקומות בהם תכנון הקרב כשל, כך המערכת מבקשת להתפעל ממי ששוב כיסה עוד חור וייצר עוד מענה לקיים.
במדינת הייטק כשלנו, ניתן להמשיל זאת לעולם המחשוב. ביטוי הייטקיסטי היתולי אומר – השקענו כמה שבועות של תכנות כדי לחסוך לנו כמה שעות של תכנון. התכנון היא מלאכה כואבת ולא מספקת בעליל. נדרשת צורת חשיבה שונה, יכולת התבוננות למרחוק ושיח פתוח שמביא בחשבון שינויים עתידיים מול נקודת מבט עכשווית. ניתן לומר בפה מלא – אנשים לא אוהבים לתכנן, ואולי רבים מהם אפילו לא יודעים כיצד. הניסיונות בתבנית ה'נעשה ונשמע' מביאים עבודה ארוכה יותר שנדמית יעילה כיוון שהיא כרוכה במעשה תמידי, אך למעשה, היא הייתה יכולה להיות המכה בפטיש של עבודת תכנון נכונה.
בצורה דומה הפילוסופיה והחשיבה הצבאית האסטרטגית נזנחו בשולי הדרכים עבור המערכת שממשיכה לייצר עוד ועוד וקוצרת שבחים לאור היעילות כפי שאנו מכירים במובנה המצומצם. הרי אם נודה על האמת, הפילוסופיה לא מצטיירת בעינינו כמדע יעיל. היא נדמית למחשבה המנותקת מעולם המעשה, ואנשי הפילוסופיה והמחשבה נדחים בתוך הצורה בה מודדת המערכת והמדינה אפקטיביות. הפילוסוף לא יכול להיות אפקטיבי כיום, וזה בהכרח משליך על תוצאות חוסר התכנון והמחשבה למרחוק.
ישראל של תחילת שנת 2023 היא מדינה שבה זה עתה הושק בראווה סרטון הסברה של צה"ל בו מציג לנו הדובר תחת צילומים יוקרתיים ומרהיבי-עין לחובבי היעילות, גדר חכמה שנבנתה במיליארדים. כמות בטון שמספיקה לסלול כביש מישראל עד בולגריה מתגאה הקצין, כמות ברזל שהייתה מספיקה לפרופיל עד אוסטרליה. מכ"מים, מכשול יבשתי, חומת בטון שמגיעה עד מי התהום, צירי רכב ורק"ם, מכשול ימי, הנה תחילת הפריחה הכלכלית והחברתית של עוטף עזה!
במערכת אתר צה"ל שיתפו פעולה עם תצוגת האסון המשמש ובא ופרסמו מאמר שמהלל את הגדר ובוחן את האפקטיביות שלה, במובן השלילי כמובן. יש גם גורם תודעתי, מבקשים להבהיר בכתבת היח"צ, אם מישהו הצליח לעבור חלק אחד של הגדר הוא כלוא לפני השלב הבא במעין 'ספארי' כי יש לו גדרות משני הצדדים. לא זו אף זו, נספרים שם ניסיונות החדירה לישראל – 53 ניסיונות בשנת 2021 לעומת 29 בשנת 2022, ועוד – מאז השלמת הקמת המכשול, לא היו מקרי חדירה לישראל. לגורם הצבאי המצוטט בכתבה לא נותר אלא לומר שהוא כמובן לא סומך על המכשול ב-100%. "האוגדה שלנו לא מרשה לעצמה ליפול לשאננות, גם לא לרגע". ספרו את זה לאלפי מחבלים ברכבי טויוטה ובכפכפים. הגדר לא הסתירה את השאננות, הגדר הייתה השאננות בעצמה.
מעזה לאיראן
המערכה עם איראן הכריחה את מדינת ישראל להתמודד עם אתגר שלא ידעה כמותו מראשית הקמתה. נדמה שכמו בן גוריון שמאמרו המכונן שהתבונן על האתגרים שחלפו ועל צורות ההגנה והלחימה שהיישוב היהודי לבש ופשט, היה צריך להיות מי שיתבונן על המערכה מרחוק, אולי מרחק של עשרים שנה קודם, ויאמר – כעת נדרש משהו חדש. אך הדבר לא נעשה. הגענו למקום שהוא מעבר ליכולת החשיבה שלנו, שאותה מעולם לא ניסחנו מחדש. כאשר הרמטכ"ל עומד ומתהדר (בצדק גמור) בשלל הישגים טקטיים שמדינת ישראל השיגה בצורה כמעט בלתי נתפסת, הוא לא יותר מאשר חייל זוטר שמסתכל בהתלהבות על ההישגים אותם השיגה כיתתו או מחלקתו. זה שעמדנו בכל המטרות שלנו זה דבר נאצל וראוי, אך זה לא משפט שמצופה להישמע מרמטכ"ל. ממנו היינו רוצים לדעת את רשימת היעדים הבאה. הרמטכ"ל אינו חפ"ש. ואמנם לא מצופה ממנו לשרטט את קווי אסטרטגיית העל בדומה למדינאים עצמם, אך להראות תוכנית עבודה ארוכת טווח בכפוף לחזון עמוק, צריך להיות אחד מתפקידיו. אם ביעדים המקוריים נרשם לתקוף שלוש מטרות ותקפנו ארבע, הרי שעמדנו בציפיות שלנו מעצמנו מעל ומעבר. אבל מי ישב וישרטט את קווי המחשבה הפרועים למדי, שנדרשים מהמטרות והיעדים הבאים? לו נמשיך מהתכנות ולא מהתכנון, ניתקל שוב ושוב בגורם ההפתעה, גם אם חמישים שנה יעמדו בין אחד למשנהו.
מסר למוסר
אז ממי אנו דורשים תשובות? אם הרמטכ"ל מדבר על יעדים שהושגו כאילו לא שורטטו כמעט כמטרה אחר החץ, אם סרטוני ההסברה של מדינת ישראל כמשל כוללים וויז, טפטפות ועגבניות שרי, הרי שאנו צריכים לשוב ולהתבונן על עצמנו מבחוץ. אנו אוהבים את הישראליות שלנו כזו יוזמת ויפה, מלאת המצאות כרימון שמתאימות את עצמן למציאות ומשווקות יפה בעולם. אנו כבר פחות אוהבים כבר להסתכל על עצמנו כעם הספר, עם ההגות, עם התכנות, עם האסטרטגיה, עם המטיל ספק, עם נטול פרדיגמות וקונספציות. מחד – עשינו מיקור חוץ לעולמות החשיבה שלנו. הקמנו אקדמיות בראשי ההרים והערים, נתנו לראשיהן לדברר את הצדק והמוסר, הבאנו אותם לאולפנים כדי לייצג את האמת והחשיבה, ומאידך – ניתקנו את הצינורות המחברים בין חשיבה למעשה. העדפנו את הריצה קדימה והעשייה שתולדותיהן בציונות שכל שיכלה לעשות זה רק לנתק את עצמה מעולם המחשבה שהלך והתנוון, וסופן ברמטכ"ל המתגאה בהישגים טקטיים ללא אמירה אסטרטגית אחת.
אם נתבונן כאמור על אנשי האקדמיה, הרי שאלה הסתגרו בבימות המחקר, ניתחו את המוסר עד שהפכו אותו לחזות הכל באופן בלתי מוסרי בעליל. אקדמיה שמנותקת מחזית, לא מסוגלת להבחין בין טוב לרע. הטוב המוחלט אינו קיים, והוא תלוי בסיטואציה – שאינה מוכרת לאוחזי העטים. הלוחמה הסיזיפית והקשה בשלוש השנים האחרונות בעזה, מוכיחה זאת למעלה מכל ספק. אשה מגיעה עד מבנה בו נמצאים הלוחמים, הם מכוונים את נשקם אבל היא ממשיכה להתקדם לעברם. בתחקור מרחוק ולאחר מכן מקרוב היא טוענת שאין לה בית יותר והיא לא נשלחה על ידי איש. החיילים שלא יודעים מה לעשות איתה, שומרים עליה כל הלילה, ומשחררים אותה בבוקר. הם יודעים שייתכן שהיא תספר על מקום הימצאם, אבל אין להם סיבה או יכולת להעביר אותה הלאה. אולי בגלל זה יחליפו מגנן בשעות הקרובות, אולי בגלל זה תגיע אליהם חוליה חמושה ותפגע בהם. כשהיא מתרחקת כמה מטרים בודדים בלבד, מזהה אותה כוח אחר כאיום ויורה בה. מי צודק? מי טועה? האם אלה אמות מוסר שיכולות להיות נידונות בחללים ממוזגים על ידי אנשים שלא ראו צורת לחימה מעולם? קצין בכיר, הפועל ברחבי העולם ככוח מגן הומניטרי ומלמד מוסר באקדמיות שונות, יצא מעזה ושפשף את עיניו בתדהמה מול חבריו למקצוע שבכל הזמן הזה שהוא הגן על חיי אדם ואיבד חברים לנשק, החליטו עבורו שפעולותיו כמו אלה של שאר הלוחמים הפועלים כמותו, אינן מוסריות.
המדע של הפילוסופיה
ולא רק תוחמי המוסר הם אלה שצריכים לתת את הדין על חשיבה מעוותת שעיצבה את עולמנו בעשורים ובמאות האחרונות. מה עם הפילוסופיים בני ימינו? והאם המילה פילוסוף היא בכלל המילה הנאותה לתאר את אותו אדם היושב ומנסה לדחוס מחשבות כך שתתאמנה לקהל הרחב?
ניתן לומר כי הידע הרחב ואפשרויותיו הכמעט בלתי מוגבלות פגעו ביכולותיו של הפילוסוף לזקק תורה עמוקה ובעלת ערך. בעולם שבו הקשב שלנו מפוזר ומבוזר בין מערכות שונות, כל תורה מאבדת מערכה מול תורה חלופית שמציעה בדברי הסבר משכנעים רעיון אחר שמתיישב על המוח לא פחות מקודמו, עד שיבוא אחר להחליפו. כאשר יש חומר רב מדי לעבוד איתו וידע שהולך ופורץ את גבולותיו, אז השטחיות מנצחת, כי אנו לא מספיקים לעבד את הדברים עד הסוף. במילים אחרות קוראים לזה מחשבה פופוליסטית. אנו יכולים לשבת ולצרוך פסאודו-פילוסופיה ללא צורך לדרוש מאיתנו מאמצים להשתנות או לעבד ולנתח. מי שמתיימר להיות פילוסוף היום הוא לא יותר מאשר מעבד-ידע ומנגיש אותו להמונים באופן לעוס לצלחת. ללא מאמץ – שום דבר חדש לא יווצר ואנו יושבים וטוחנים את כל הידע הקיים עוד הרבה שנים קודם המצאת הבינה המלאכותית שעושה זאת יותר טוב מאיתנו.
וכך, כאשר עולם הלימוד השתנה והתבצר והפסיק לאפשר לנו פירוק אקסיומות, וכאשר החומר אמנם נצבר עוד ועוד אך כבר לא ניתן לעבוד איתו מרוב רוחב חסר עומק, כל שנותר לפילוסופים זה לקחת רעיון ולהגיש לנו אותו כאילו הוא תורה מסיני, רק ללא תורה וללא סיני. אותם פילוסופים שבמשך שנים הפסיקו להסתכל אחורה וקדימה ויצרו עולם שלם חסר סדקים שכולו בנוי על הקרח, בנו תיאוריות שבנויות על משאלות נפשם יותר מאשר על רעיונות מחוללי סדרי עולם. אם תרצה לראות במדינה פלסטינית יעד פוליטי, הרי שתוכל להצדיק זאת על ידי אמירה מוסרית ופילוסופית שהולכת ומגדרת ומסבירה את עצמה עד שלא נותרה דרך לפרוץ את השבלול המבוצר היטב. ניתן יהיה להשתמש בביטויים כמו צמצום הסכסוך או דברים אחרים שינעמו לאוזן המאזין, ויטשטשו את מוחו כסמי הזיה.
ויותר מכך – בדומה לאותם יושבי מגדל השן שלא נכנסו לשדה הקרב כדי להגדיר מוסריות, אלה שרואים עצמם פילוסופים לא נכנסו לעובי הקורה כדי להבין מה נדרש מהם בעת הזאת. הם ישבו בחללים ממוזגים והגדירו מהו הסכסוך העולמי והמקומי, הם חרכו במות ומיקרופונים והנגישו רעיונות רדודים בבמות רדודות, כאשר הם מחד מבקשים לומר שהם יודעים בדיוק מה צריך לעשות וכיצד, ומאידך, לא לוקחים אחריות על התוצאה, ולו על חלקים ממנה.
בהמשך לאותם מסתגרי בית המדרש של העת החדשה שבנו לעצמם חלל של תורה שאין עמה חיבור לעולם והיא הופכת להיות לימוד מעמיק שעומד בפני עצמו ללא יכולת או צורך להיבחן על ידי העולם המשתנה בחוץ, כך גם אותם אנשי רוח לכאורה, יצרו לעצמם עולם שלם בפני עצמו, שאי אפשר לערער עליו או לאתגר אותו עם המציאות החיצונית, כיוון שהיא מנותקת ממנו עד לבלי היכר.
כיצד ייתכן שאותם שהתיימרו לדעת ולעצב למקבלי ההחלטות המדיניות את הדרך הנכונה ללכת בה, לא עצרו יום אחר הטבח הנורא כדי לומר – שמא טעינו? הרי אפשר לקחת רעיונות חדשים ולעבד אותם בצורה הישנה כך שיוכלו להיות מוגשים מחדש כמו לא קרה כלום. מי שישב מאחורי המיקרופון ביום השישה באוקטובר, ישב שם גם ביום השמונה והמשיך כמו לא קרה דבר.
במקום סיכום
בעולם שבו הידע רחב עד שהוא חסר ערך, בעולם שבו שכחנו מהו לימוד, וכיצד לימוד אמיתי חסר כל פרדיגמה כמעט כך שאפשר לפרק ולבנות דברים חדשים ולא למחזר ידע חדש בכלים קיימים, אין לנו סיכוי לחזות את השבעה באוקטובר. לא משנה איזה גנרלים נהיה, ואפילו איזה ראש ממשלה או שר בטחון נעמיד בראשנו. לא משנה כמעט לאיזה מחנה פוליטי נשתייך ובוודאי שכמעט לא משנה אילו ראשים נערוף בימים שלאחר אסונות. בעולם שכזה אין אדם שיכולים לשמוע אותו שיאמר – מחר יהיה השבעה באוקטובר. מחר יבוא האויב מצידה השני של הגדר המשוכללת שבנינו ויטבח בנו כמו היינו יהודים מפוחדים שמתחבאים באסם ומשוספים לצד החיות. בעולם כזה לא ניתן להבין מהו חמאס, מהו איום פונדמנטלי ומהי תורה שבנויה על השמדה. זו פשוט לא שיחה שיכולה להתקיים. חשיבה שלוקחת בחשבון פרמטרים שונים של דת ותרבות לא רק שאינה מקובלת אלא מוקצית מחמת מיאוס באותם מגדלים מנותקים שאמנם לא רואים את השטח, אך שולטים בו באמצעות המחשבה והמקלדת בלבד.
בכל תחקיר מחדש, כולל באלו שלאחר הטבח, צה"ל ואמ"ן טוענים שיש לעודד תרבות של הקשבה ופתיחות על מנת לא לשגות בקונספציות, אך אלה נותרות מילים ואותיות שמצוירות על הנייר משל לא אמרו דבר. אין להן משמעות של אמת בעולם שלנו.
לאורך כל המאות האחרונות הלכנו והשתנינו, שינינו את הצורה שבה אנו חושבים, שינינו את הצורה בה אנו פועלים, ורצינו להאמין שגם העולם השתנה. אך זה לא קרה. העולם עצמו נותר כשהיה, מלחמות דת ותרבות היו ותהיינה, אך שיקרנו לעצמנו שלא עוד, והאמנו לשקר הזה עד שהוא הפך להיות תורת הבסיס שעל פיה אנו פועלים. איבדנו את מנגנון הביקורת, שכן אנו חיים בעולם שבו אין לו מקום, וכך שום דבר לא שומר עלינו יותר.
בעת שבה פרדיגמות הפכו להיות מושתתות על אקסיומות מובנות שאין לערער עליהן, במקום שבו הסתגרו כל כך חזק בתוך עולמות שנבנו בתוך עצמם בלי לבחון את הקשר שלהם לחוץ, בשיח שבו עקרונות חדשים מלאי תקינות פוליטית יותר מאשר אדני בסיס מחשבתיים יהודיים או אפילו סתם הומניים, אנחנו רוצים להאמין למוסר החדש ולא מסוגלים להניח הנחה בלתי מוסרית שבה חיים לצידנו אנשים שרוצים להרוג אותנו ולטבוח בנו. זה כבר לא משנה מה הם יגידו, מה נגיד אנחנו ומה יגידו המנהיגים שלנו, אנחנו פשוט לא מסוגלים לשמוע. אנחנו לא מעזים לדון בבעיה המוסרית עצמה ולכן נותרו לנו רק הפרטים. כיצד נקים גדר ולא כיצד נביס אויב. כיצד נמגן מדינה ולא כיצד נגבש אסטרטגיה פורצת מחשבה ומציאות. הפסקנו לחשוב, התחלנו לפעול. כוח האינרציה החזיק אותנו כמה עשרות שנים, אבל הוא מתחיל להתנקם בנו, ואותו יום מר ונמהר לא יכול להיות התופעה האחרונה שלו.
ללמד את בני יהודה לדבר
מה שנותר כעת, זה לקחת את בני יהודה שיודעים קשת, וללמד אותם שוב לדבר ולחשוב. להכניס לחדר המטכ"ל את המצביא-הפילוסוף וליצור סביבו סביבה שבה ניתן יהיה לומר הכל. הרי אחד מהדברים שפוגעים יותר מכל ביכולת לחשוב בקול ולעומק, זה חוסר האמון. האמון במובנו המצומצם ביותר זה היכולת של מישהו לסמוך על האנשים שבחדר שלא יוציאו את דבריו החוצה.
לו יצויר שאדם יודע שכל מילה שיאמר אותה תשמש נגדו בבוא היום, הרי הוא ישקול מילים שבתורן לא תוכלנה להפוך למחשבות חדשות שבתורן לא תוכלנה להפוך לסיעור שיוליד ממנו דברים חדשים, יפרק אקסיומות ויבנה מגדלים. כיום אין חדר שבו ראש ממשלה יכול לחשוב בקול למשל. לא בטוח שיש חדרים בהם כל אחד מאיתנו יכול לעשות זאת, אך ממשלה שבנויה על אנשים עם אינטרסים מנוגדים חריפים ותרבות הדלפות כרונית, לא יכולה באופן מבני ליצור את האמון הזה שיכול להוליד מחשבה. הפכנו להיות אנשים שלא יכולים לטעות בעל כורחנו. כל טעות קטנה מוקעת בריש גלי ברשתות החברתיות והופכת להיות הנעץ הבלתי מנוצח שיוציא את האוויר מכל אחד מהגלגלים שננפח בדרך. הזיכרון ההיסטורי של כתבים לצד החדשנות הטכנולוגית עומדים לימין מי שרוצה להוכיח כי השני אינו דייקן במילותיו או עקבי במאה אחוז מדבריו, אך בד בבד הם הפכו לרועץ לאדם שרוצה להשתנות יחד עם המציאות, לבחון את עמדותיו ולחדד אותן עם הדרך. כאשר אינינו מסוגלים לחשוב בקול או לומר שטעינו, הרי בהכרח אנו חייבים להיות צודקים תמיד. ואין דבר מסוכן וחסר יכולת התחדשות כאדם שחייב להיות צודק תמיד. כך לא מתקנים חברה. כך לא בונים מחשבה.
זהו תורם של הפילוסופיים החדשים שיהיו מעורבים באנושות המוחשית. שיתעלו מעל השיח הפופוליסטי ויביאו בשורה שיש בה סימני שאלה לרוחב וסימני קריאה לעומק, ולא ההפך. פילוסופיים שלוקחים בחשבון טוב ורע, שחוזרים אחורה לעולם שבו מותר להבחין בין טמא לטהור מבלי לחשוב שאמירה זו אינה מוסרית, אלא שהיא הכרחית כדי להבין.
זהו תורם של אנשי המחשבה שחוזרים לבית המדרש בו הסממנים החיצוניים הם אינם העיקר, ומותר שוב לחשוב בקול. מותר להיצמד לדברים שהכרנו לצד מרחק בריא מהם כדי שנוכל להתבונן על מקומם בעולם החדש. זה נכון דתית, זה נכון מחשבתית, זה נכון אקדמית, זה נכון צבאית. זה הכרחי מציאותית. אפשר לומר בעדינות שעד עתה לא יכולנו אחרת. נסיבות היסטוריות שחלקן בבחירה קטנה שהפכה קיומית וחלקן הכרחיות בצוק העיתים, הפכו אותנו לכאלה נוקשים מחשבתית ומבוצרים בעמדתנו. אך זה הזמן לעשות את הצעד המהפכני הבא קדימה, לשנות מחדש את החשיבה, להשיב אותה אל בית המדרש באופן רעיוני ולהציל את הפילוסופיה הרוחנית והמעשית באופן הכי קיומי שיש. כאמור, לא רק אדני הבטחון שלנו ייבנו מחדש בצורה כזו. גם שיח חברתי ושיח דתי לא יכולים להתקיים באותם כלים פרדיגמטיים אלא יוצרים חברה מקוטבת שבה כל עולם ממשיך לבנות את עצמו בתוך עצמו ללא קשר לשאר החלקים. שיח שלא מעז להכניס ל"בית מדרשו" אנשים מבחוץ, הוא שיח שחייב להיכשל כישלון נחרץ. מחשבה דתית שבונה את עצמה על סמך מחשבות חינוכיות שבנויות בתורן על סמך התבוננות במשקפיים מסוימים מאוד על המציאות, היא מחשבה שהולכת ומתרחקת מהמקור שלה ומהיכולת שלה להמשיך ולהתפתח. כך בנינו עולמות דתיים סגורים ומסוגרים שלא מסוגלים להתאים את עצמן לחברה החדשה שהם חיים בה עד כדי שהם מוכנים לשרוף אותה מבפנים. כך בנינו עולמות חברתיים שלא מסוגלים להביט מעבר לחומה הבצורה שלהם. רק שבירה כואבת של החומות ויצירת תורה חדשה ושיח פתוח ואמיתי, יכול להביא עלינו מזור.
