על עץ הזית והעציץ

עדן מנדלוביץ'

ילדותי גדלה עלי בצילו של עץ שסק. אני זוכרת את עצמי, מבלה שעות ארוכות על הדשא החי מתחת לעץ הגדול, מתצפתת על פירותיו הכתומים שחוררו במקורות הציפורים הנודדות. אני זוכרת את אבא, כשלגופו גופייה לבנה ועל אפו מונחות משקפיים עגולות כסופות, קורא לי לאחוז בסולם. ואני אוחזת בסולם בידיי הקטנות, והוא בגופו הנערי (עכשיו מבגרותי יכולה אני להביט עליו אז ולראות בו נער), מטפס על הסולם הרוטט ובועט במקל מטאטא בענפים הדקים. הפירות נופלים על הקרקע, אני רצה לאספם לתוך שקית ניילון, והוא יורד כולו מזיע וקורא לי לאכול קדרת עוף. יום אחד עקרו את העץ. אני לא זוכרת את הסיבה, אבל אני זוכרת את הכאב שחשתי ואת הכעס שרכשתי לאמי על כך שגדעה, אפילו מבלי להודיע, את גזע ילדותי.

כשגדלתי שאלתי את הוריי על אותו עץ השסק, והם הביטו בי במבט מלא פליאה. ״עדני, לעולם לא היה לנו עץ שסק בגינה״, אמרה לי אימי. נחישותם הבלתי סדיקה גרמה לי להבין שכנראה בחלומותיי נטעתי לי גזע ובְּעֵרוּתִי אפשרתי לו להצמיח שורשים. ולמרות ההבנה (הכמעט מלאה) שמדובר בחלום – עדיין נטועה בי אותה אכזבה עמוקה, על שורש שהיה ונעקר. בעודי כותבת, אני מבינה שהוא נעקר פעמיים. פעם אחת מהדשא שבביתי, ופעם אחת מהמציאות שהרכבתי לעצמי בראשי.

עכשיו אני בוגרת (או לפחות כך נאמר לי), ואת חיי ממלאים אנשים עם עציצים. בדירות מתפוררות לאורכה ולרוחבה של שכונת רחביה בירושלים; בדירות מסוגננות במרומי תל אביב – הם נמצאים שם. מונחים בכליהם המסוגננים, מתהדרים בזרועות דקיקות האוחזות בעדינות בעלים ירוקים ורכים. מקבלים את פניי בכל בית, מסתירים כל שקע, מעטרים כל מדף ופינה ריקה. אני יושבת ומגלגלת עוד סיגריה, וצופה בחברותיי משקות את עציציהן – ממשמשות בידיהן את האדמה הרטובה, ותוהות בדבר הכתמים הצהובים המופיעים מסיבה לא ברורה. אני רואה את הדאגה האמיתית, הכמעט אמהית, המלווה כל מעבר דירה בדבר נדודים של הצמח ושאלת הסתגלותו למקום מגוריו החדש. אני רואה, ולא מצליחה לחוש בי דבר.

אז מה לזה ולחברה הישראלית. מה לאותה חווית חיים פרטית, ולחברה בכלל. לקשרים השזורים בינינו, ולמנגנונים המניעים אותנו. ויותר מכל – מה לזה ולנו, כפרטים צומחים ומתפתחים.

ברצוני לנסות להציע המשגה חדשה, לשתי תודעות החולקות יחד את החברה הישראלית – תודעת העציץ, ותודעת עץ הזית. אין טוב יותר ופחות – יש שתי חוויות חיים, המסתדרות סביב שאלות של קיבעון ושל ניידות, של תחזוקה שותפת בהווה לעומת סבלנות למה שננטע בעבר. הם לא מחולקים לפי מצב סוציו אקונומי, וגם לא לפי דת או מוצא – אלא לפי חווית חיים הנטועה בהוויה עמוקה שכמעט ולא ניתנת לתמלול.

אני יושבת בפארק בקריית ספר. בוקר יום שבת, וסביבי האורבניות נעה במלוא הדרה. תוכנה נמזג בילדים המתגלשים במגלשות, באבות הנוסעים על אופניים, בסבתות היושבות סביב שולחן קטן ומקשקשות על הסרט שראו זה עתה בסינמטק. הדופק של המקום זה אנשיו. ללא אנשיה – תהיה העיר ריקה. משל הספינה של תזאוס, השואל מתי ספינה חדלה להיות ספינה. ואני שואלת, מתי עיר חדלה להיות עיר. ההגדרה המילונית קובעת ש"עיר הינה ישוב גדול, לרוב בעל צפיפות אוכלוסין גבוה". מה קורה, שמוציאים את האוכלוסייה מהעיר? האם נשאר ערך, בבניינים גבוהים שאורם כבה, בכבישים סלולים, ברחובות דוממים?

אולי העיר משמעותה מרחב שבו האדם הוא המוזג לו את משמעותו. ולולא האדם, ריק המקום מתוכן. הצורך בפעולה מתמשכת, סיזיפית, מתקיימת. הצורך להמשיך וללכת, להמשיך ולייצר, להמשיך ולחיות, הוא – הוא לב מהותה של חווית החיים האורבנית. אתה לא נתון לחסדי המקום, לחסדי הזמן. אתה הוא היוצר בתוכו, הבונה ומשכלל את תרבותו, המעניק לו תוכן ומשמעות וחיים.

ובמרחק מה מהעיר, שוכנים להם המרחבים הפתוחים. מרחבים השזורים בסיפורי התנ"ך, המשובצים בסיפורי היסטוריה, מרחבים אליהם כמה האדם לחזור גם אם ריקים הם מכל דבר. מהותם נגזרת מעצמם. סיפוריהם, מתעצבים סביב דמותם. במונח "ארץ ישראל השלמה" אין עדות לסגנון החיים האמור להתעצב בגבולותיה. אין יומרות תרבותיות נעלות ולא חזון על יצירה גבוהה. המבט מופנה מטה, אל הקרקע, אל האדמה, אל השורש המחלחל פנימה אל ליבת ההיסטוריה ויונק משם את החזון ואת הייעוד הפונה קדימה. וכשפותחים הם חלון, אין רעש אנושי המבקש להיכנס. יש קהילתיות, אבל הקהילתיות כולה נבנית על בסיס אנשים החולקים חווית חיים שורשית עמוקה, ונושאים על כתפיהם (או בידיהם, קרוב לליבם) משימה רב-דורית הקיימת במנותק מהאדם האמון על ביצועה.

אני חושבת על המפגש, בין תודעת העיר לתודעת הכפר. אני מנסה להבין היכן הוא יתקיים. מי יגיע לשטחו של מי, ומה ידרש ממנו לשנות בהתנהגותו ובאורחותיו. אני תוהה לעצמי, כמה גדול הוא המקום, וכמה קטן הוא האדם. או להבדיל – כמה גדול הוא האדם, וכמה קטן הוא המקום. אני חושבת על חבריי האוהבים לשוטט במדבר, בשקט שלו, במרחביו. ואני מרגישה את עצמי, שלא מוצאת נחת במקומות בהם חוסר-הנחת האנושית אינה קיימת. אני מייצרת את עצמי מתוך ההמולה, וההמולה דורשת תחזוק אינסופי ועשייה מתמדת.

אולי זה הוא ההבדל השורשי, בין תודעת העציץ לתודעת עץ הזית. החלוקה, בין החיים הנוצרים במרפסת הבית; לבין החיים הקיימים עוד הרחק מתחומה. בין הכמיהה לטיפוח יומיומי, לערנות וליצירה אנושית מתמדת; לבין הכמיהה לדבר הקיים מתוך עצמו, הצומח תחת חסדי שמיים ונטוע בתוך המקום. המתח, בין ההווה לעבר.

ובעודי כותבת אני תוהה לעצמי, מדוע חשובה היא ההמשגה. מדוע אני מבקשת לאנוס את המציאות הצבעונית שמולי, לתוך הגדרות ברורות. אני ערה לשימוש הכמעט הרסני של המושג כיום, ובכוחו לצמצם ולכלוא אותנו בתוך הגדרות ברורות ומקטבות, המקבעות זהות קשיחה שאינה משאירה מקום לתנודה. מתוך אותה השאלה, הגעתי לקריאת מאמרו של עדי אופיר, "מושג". "גם השלטון וגם המתפלסף מתחילים באותה נקודה – הבקשה להגדיר", טוען עדי, "השלטון רוצה לגדר טריטוריה ואוכלוסיית נשלטים, מבנה של סמכות היררכית ולפעמים גם אזורים מוגבלים של חירות בתוכו. המתפלסף רוצה להגדיר מושגים מפני שהוא רוצה להבין – מהו X? או מהו, בשביל דבר-מה, להיות X?… ההגדרה המבארת אינה אמצעי אלא תכלית".

היכולת לשאול שאלות פנימיות, מבלי להתחייב לתשובתן, היא – היא לב ליבה של ההמשגה הפילוסופית. ידי האחת במרחבי הרעיונות וידי האחרת במרחבי המדיניות, ואני חווה באופן תמידי את המתח הנוצר בין שתיהן. את הצורך להגדיר על מנת להציע סדר, ואת הכמיהה להמשיך ולשאול על מנת לאפשר תזוזה והתחדשות. ועל כן אני חושבת שבבואי להמשיג, אני צריכה להזכיר לעצמי (ולקוראיי) את מחויבותנו להמשגה נושמת. לזאת המכירה בשאילת השאלות כחלק בלתי נפרד מהגדרת המושג. אופיר מספר כיצד החשש העמוק של אפלטון מפני הכתיבה, נעוץ בדימוי שלה כמדיום שמאיים להקפיא את תנועת המחשבה ומוכן לחנוט אותה בסימן הכתוב. אני מזדהה עם חששו, כי אני רואה מה נעשה בימינו – עידן ברזל בו הרעיונות נעשים חיות מתכת. אבל אני גם מתעקשת להמשיך בניסיון, מתוך האמונה שיש בכוחה של המשגה אמיתית לאפשר לנו להבהיר דברים רבי-חשיבות על עולמנו. להבין מוטיבציות ותהליכים, לאפשר תנועה תמידית, ודווקא מתוך ההגדרות לבנות מרחב חדש ולכונן יחסים חדשים בין שותפיו.

אנשי העציצים ואנשי עץ הזית אינם קבוצות סוציולוגיות מובהקות, אלא שתי תודעות יסוד המתקיימות זו לצד זו בחברה הישראלית. לא מדובר בזהות קבועה, אלא אופן שבו אדם מארגן לעצמו יחס לעולם דרך תחזוקה, ניידות ותלות במרחב משתנה. חווית חיים של עץ זית נשענת על שייכות למקום – מן האדמה, מן ההיסטוריה ומן הרצף הבין־דורי; עבורם, השורש קודם לבחירה, והמשמעות נגזרת מהשתייכות. לעומת זאת, תודעת העציץ נשענת על הפעולה – על המחויבות לנוע, לבחור, לעצב ולתחזק חיים באופן מתמיד; עבורם, הבחירה קודמת לשורש, והמשמעות נוצרת מתוך תנועה. אין מדובר בהבחנה של טוב ורע, אלא בשתי דרכים שונות לחוות את העולם: האחת נטועה, והשנייה נישאת.

בשירו "עץ הזית", מתאר אלתרמן את המאבק והאחיזה העיקשת של עץ הזית למול הקיץ המבקש לכלותו, כביטוי לאחיזתו העיקשת של עם ישראל באדמה:

שִׁבְעִים שָׁנָה
הַקַּיִץ מָלַךְ.
בְּאוֹר נְקָמוֹת סִמְּמוּ בְּקָרָיו.
אֶחָד עֵץ הַזַּיִת,
אָחִי הַנִּדָּח,
לֹא נָסוֹג מִנָּגְהָם בַּקְּרָב.

מַה קְּדוֹשָׁה שְׁבוּעָתוֹ! עֲנָפָיו הַשְּׁחוֹרִים
לֹא עָמְסוּ כּוֹכָבִים וְיָרֵחַ.
רַק עָנְיוֹ, אַדְמָתִי, כְּמוֹ שִׁיר-הַשִּׁירִים,
אֶת לִבּוֹת אֲבָנַיִךְ פּוֹלֵחַ.

וְאוּלַי מֵעֵינֵי אֱלֹהָיו רִבּוֹנוֹ
רַק דִּמְעָה לוֹ נִתֶּנֶת, כְּבֵדָה וְחַמָּה,
בְּרָבְצוֹ עֲרִירִי, כְּרוֹאֵה-חֶשְׁבּוֹנוֹת,
עַל סִפְרֵךְ הַנּוֹשֵׁף חֵמָה.

כַּאֲשֶׁר תִּשְׁאֲלִי אֶת הָרַיִךְ לָמוּת
וְגָעוּ עֲדָרִים אֶל מָטָר וּמִסְפּוֹא,
הוּא נִצָּב בַּחוֹמָה, חֲתָנֵךְ הַגַּלְמוּד,
וְיָדַעְתְּ כִּי נַפְשֵׁךְ בְּכַפּוֹ.

וְעִם עֶרֶב, שׁוֹתֵת מִשְּׁקִיעָה אֲרֻכָּה,
יְגַשֵּׁשׁ עַל פָּנַיִךְ- אַיֵּךְ?…
בְּגִזְעוֹ הַנִּפְתָּל, בְּלַהֶבֶת עוֹרְקָיו,
מְשֻׁמָּר וְכָבוּשׁ בִּכְיֵךְ.

וּמִנֶּגֶד חוֹרֵג הַשָּׁרָב הָאָדֹם
וְנִרְתָּע
וְאֵימָה תֹּאחֲזֵהוּ- –
כִּי הָהָר לֹא יִמּוֹט וְלִבּוֹ לֹא יִדֹּם,
כָּל עוֹד נֶבֶט אֶחָד מְרַטֵּשׁ אֶת חָזֵהוּ.

תודעת עץ הזית אינה נשארת במישור הדימוי בלבד. היא מתגלמת גם בתפיסות עולם ממשיות המנהלות את השיח הציבורי בישראל, ונושאות עמן יחס שונה למקום, לזמן ולמשמעות. אם עץ הזית מסמן תודעה הרואה בשורש נקודת מוצא, הרי שבתוך החברה הישראלית יש מי שניסחו תודעה זו באופן מפורש וברור. הציונות הדתית, למשל, רואה בארץ ישראל לא רק מרחב פעולה, אלא מרכיב מהותי בזהות ובייעוד. הרב קוק, ממניחי יסודותיה הרעיוניים של הציונות הדתית, רואה בארץ ישראל מרכיב מהותי בקיומו ובמימושו של עם ישראל, ולא אמצעי חיצוני להבטחת קיומו. ב"אורות" הוא מדגיש כי "ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה", ובכך הוא מציג את הזיקה בין העם לארצו כזיקה פנימית ומהותית. תפיסה זו קיבלה אצל תלמידו, הרב יעקב משה חרל"פ, ניסוח מפורש יותר באמצעות דימוי הגוף והנשמה: "ארץ ישראל היא הגוף של ישראל, ובלא גוף אין נשמה". כשם שהנשמה אינה יכולה לבטא את עצמה בלי הגוף – כך עם ישראל אינו יכול לממש את היכולות שלו בלי ארץ ישראל. הגוף והנשמה של כל אדם משולבים זה בזה בצורה טבעית, ופועלים בהרמוניה – וכך גם העם וארצו, שאינם יכולים לפעול במנותק זה מזה.

אך התפיסה של שורשיות שאינה ניתנת להפרדה מן המקום אינה ייחודית למסורת אחת בלבד. במרחב שבו מתעצבות זהויות לאומיות דרך יחס לאדמה, ניתן למצוא גם קול אחר, המשמיע תביעה דומה בדרכו שלו – גם אם מנקודת מוצא היסטורית ופוליטית שונה לחלוטין, ואף מנוגדת. כך, למשל, מתבטאת חוויית הקשר לאדמה גם בתוך הנרטיב הפלסטיני. "לו זכרו עצי הזית מי נטעם היה השמן הופך לדמעות", כותב מוחמד דרוויש. המאבק הפלסטיני הוא מאבק הנעשה, לטענתם, בשם שחרור האדמה. הכמיהה לשוב לאדמה (אל-ארד) והילידות המהווה בסיס לקשר עמוק לאדמה, מהווה ערך מקודש בחברה הפלסטינית. "יום האדמה", שחל ב-30 במרץ, נתפס לדוגמה כסמל במגזר הערבי למאבק בנושא הקרקעות. גם אלתרמן, וגם דרוויש, בוחרים בעץ הזית. שניהם חולקים אותו דימוי, לאותו הקשר, לאותה האדמה. אין כאן קריאה ליריבות – אלא רצון להתבונן במשמעות של הדבר, ועל יכולתנו לנהל שיח מורכב המכיר ברגישות היתרה של הנרטיבים הנפרדים (והמנוגדים) אך הקשורים בשפתם.

בואו נעמיק בעצי הזית. אבקש לעשות זאת מתוך שירה של לאה גולדברג, "עצי זית":

עֲצֵי זַיִת // לאה גולדברג

עָמְדוּ בְּנִסְיוֹן הַשָּׁרָב
וּבָאוּ בְּסוֹד הַסַּעַר –
וּכְנֶצַח נִצְּבוּ בְּמוֹרַד
הַגִּבְעָה מוּל הַכְּפָר שֶׁחָרַב
מַכְסִיפִים בְּאוֹרוֹ הַצּוֹנֵן שֶׁל הַסַּהַר.

עֲמֹד, מַה גְּדוּשָׁה הַשַּׁלְוָה.
זוֹ אֵפוֹא הַשֵּׂיבָה הַטּוֹבָה!
הַקְשֵׁב, הַקְשֵׁב לְמַשַּׁב
הָרוּחַ בְּנוֹף הַזֵּיתִים.
אֵיזוֹ צְמִיחָה עֲנָוָה!
הֲתִשְׁמַע? הֵם אוֹמְרִים עַכְשָׁו
דְּבָרִים נְבוֹנִים וּפְשׁוּטִים.

החוויה המתוארת כאן היא חוויה של עץ העומד וצופה בפגעי האדם והזמן. של עמידה נצחית מול ניסיונות השרב, מול הכפר שחרב. "מה גדושה השלוה", שואלת לאה גולדברג – ואני עונה, "גדושה כאורך ציר הזמן". כיכולת להתבטל, למול המאורעות הבלתי נגמרים של העולם. אצל אנשי עץ הזית המקום קודם לאדם, והזהות מבוססת על הישארות, ולא על בחירה מחודשת. ההתמסרות היא לדברים הגדולים מאיתנו, והמשימה מתגלגלת דור אחר דור.

עצי הזית מביאים עמם הזדמנות לצד מחיר. אני רואה יתרונות רבים במשפחתיות ובהתמסרות, בהתמדה, באהבת האדמה והרב-דוריות. במובן מסוים וחזק, אני שותפה ליתרונות אלו בעצמי, בעודי שוזרת את חיי בתוך תפיסה מסורתית ונאחזת בה גם במרחב אורבני מתחדש וגם בהיעדר יכולת ברורה להצדיקה במילים קוהרנטיות. ועם זאת, יתרונות אלו ניצבים לצד מחיר של קבעון מחשבתי וזהותי, ושל העדר פרגמטיות. עצי הזית צומחים לאט – וכל השחתה של עץ מלווה בפגיעה ממשית וסכנה קיומית למשפחה. העץ הוא הזהות, ופגיעה חמורה בעץ הופכת למכה קשה בהיעדר יכולת ליצירה אחרת לצידו. כך גם מסירת אדמות בתפיסה היהודית, הנתפסת לעיתים כאיסור הלכתי (״לא תחנם״, דברים ז, ב; ״לא ישבו בארצך״, שמות כ"ג, ל"ג).

והזמן. מה כוחו של הזמן, בתודעה לאומית הנאחזת בשורש. אני חושבת שהוא מקבל משמעות אחרת. ההסתכלות על עץ הזית תבטא זאת טוב ממני. עץ זית מתחיל להניב פירות בדרך כלל החל מהשנה השלישית או הרביעית לשתילה, ולוקח לו עוד מספר שנים להניב פרי באופן שופע. "קמעא קמעא", מבשרת הציונות הדתית על הגאולה. בסבלנות, באיטיות. תפיסת הגאולה בציונות הדתית נשענת על ההבחנה בין גאולת מצרים לבין הגאולה העתידה. המהר"ל מסביר כי גאולת מצרים הייתה גאולה זמנית, ולכן התרחשה בחיפזון; לעומתה, הגאולה העתידה תהיה גאולה נצחית, ולכן לא תתרחש בחיפזון. לדבריו, "החיפזון מורה על דבר שהוא לשעה", ואילו "דבר שאינו לשעה אינו ממהר" (נצח ישראל, סוף פרק מ"ז). מכאן התפתחה התפיסה שלפיה הגאולה העתידה מתרחשת בהדרגה, "קמעא קמעא", ולא באירוע חד־פעמי. רק דבר שהופנם ועבר תהליך איטי של התבססות עשוי להתמיד. מרגע שעם ישראל כבר קיים בעולם, תורה נתנה להם ונמסרה בידם ארץ ישראל, מתחיל לו תהליך של הסתגלות לייעוד הלאומי, לתורה ולארץ. ״הגאולה האחרונה שהיא גאולה נצחית מבלי שינוי כלל – רק קיימת תמיד, ולכך לא יהיה לדבר זה חפזון".

בתוך תפיסה כל כך ארוכה של זמן, אין מה למהר. הכישלונות אינם מחסומים אלא מכשולים שניתנים לעקיפה, וגם שנות בצורת אינן מבשרות על מות השדה אלא על השנים הטובות שיגיעו לאחריהן. היצירה נובעת מהתשוקה לארץ, והאדם הזמני מתבטל לנוכח האדמה העתיקה. תודעת עץ הזית מייצגים במובן מה היבט מסוים של הציונות המעשית, המבוססת על המובנים הקדומים של מאבק על שטח. זוהי תפיסה של "קרב חפירות", שבה השורשיות נמדדת באחיזה פיזית בקרקע ובסימון טריטוריה.

הקורא יכול להרגיש בסתירה העולה מהטקסט – הרי מצד אחד אני מדברת על הפגיעה הרגשית הקשה שמזמנת עמה הפגיעה בעץ הזית או במסירת השטחים, ומצד שני על כוחו של הזמן בתודעה הנאחזת בשורש. רבות חשבתי על משמעותה של סתירה פנימית זאת, עד שהבנתי שאולי היא דווקא מהווה את מקור כוחו של מאבק לאומי עיקש. שכן האמונה ביכולתו של המאבק להצליח, אינה מושפעת מתפיסה רגעית של מה שמצטייר כפגיעה או ככישלון. להפך. הכישלון הרגעי נחווה בצורה רגשית עמוקה, המובילה דווקא להתבצרות, להקשחת עמדות ולהחרפת המאבק, מתוך אמונה ביכולתו לשאת פרי. הכישלון הנקודתי לא מוביל בהכרח להשלמה עם המציאות החדשה, אלא לביסוס מחודש ומחוזק של העיקרון שנפגע.

ולצד עצי הזית, עולים וצומחים העציצים. משקיפים עלינו ממרפסות הבתים, במרחב אורבני שאינו מותיר מקום לבנייה ודורש מהאדם להתפרס מעלה מעלה ובמובן מסוים, להתרחק מהקרקע. זו היא אינה רק התפרסות תכנונית – אלא התפרסות רוחנית ותרבותית. לאנשי העציצים יש אפשרויות בחירה אחרות. ביכולתו של העציץ לנוע יחד עם האדם. הוא אינו חייב קרקע, אלא מסתפק באדמתו ומאפשר תזוזה מתמדת. אך אפשרויות הבחירה, בעיניי, אין משמעותן חופש מוחלט. היכולת לבחור באה עם הצורך בבחינה מתמדת, ועם תודעת שליטה על הנעשה. אותה תודעת השליטה יכולה לייצר תחושת אחריות יומיומית. השורשים לא נטועים בזמן, אלא ביחסים ובהרגלים הנוצרים בין אדם לאדם. פארק קריית ספר אינו מקום מעניין בגלל עציו. הוא מקום מעניין בגלל מרקם החיים הנוצר בו יום-יום, בכוחו של אדם.

הצורך היומיומי בטיפוח ובבדיקה, היעדר האדישות ושפע ההזדמנויות שמשאיר המרחב הרב לבחירה אישית – הם מחיר שניתן להתעכב עליו. בהיעדר שורש כרעיון מסדר, ישנה אפשרות מתמדת לתזוזה. בכוחה של האפשרות לייצר ציפיה – שכן מנעד האפשרויות הרחב שהעולם טומן בתוכו, הוא מנעד הזדמנויות הראויות לבחינה ולמימוש. הזמן משמש תפקיד אחר – הוא אינו מאפשר הרפיה, אלא דורש דווקא אקטיביות ותזוזה כנגד מחוגיו הנעים. השירה העברית נותנת מקום לא רק לעצי זית, אלא גם לעציצים – וחושפת דבר מה על ההסתכלות הנלווית אליהם. העציץ המשקיף על הרחוב בשירו של ביאליק, מרמז לנו דבר מה על בדידות ואינדיבידואליות:

מִן הַחַלּוֹן
פֶּרַח עָצִיץ
כָּל-הַיּוֹם
הַגַּנָּה יָצִיץ.

כָּל חֲבֵרָיו –
שָׁם בַּגָּן,
הוּא לְבַדּוֹ
עוֹמֵד כָּאן.

איני אומרת שתודעת עציץ מחייבת בבדידות. להפך. חיי העיר מייצרים בתוכם קשרים מסוג אחר, חזקים, בועטים ומפתיעים. אני נזכרת בפרלמנט שהתכנס בחנות האופניים מתחת לביתי כדרך קבע. בגינת הכלבים, המרכזת אליה הולכים על ארבע ובעליהם מדי בוקר, ומהווה מרחב לעלילות הנטוות בין שעריה. בכל מקום, טמון לו קשר. אבל האינדיבידואליות היא פעמים רבות נקודת המוצא. אתה מגיע לתוך המרחב, ולא צומח מתוכו. אתה קושר את עצמך לאנושיות הסובבת אותך, ולא לאדמה עליה היא מתקיימת. הסיפור מתחיל בתרבות.

ולצד המחיר, ההזדמנות. מתן המקום לפרט ולצרכיו, יכולת ההתאמה לתנאים המשתנים והתנודתיות, והתחושה החזקה של טיפוח ואחריות המתקיימים בתוך סביבה משתנה. המודרניות מתעצבת בתוך מרחב המאפשר יצירה ותזוזה, ופעמים רבות אפילו דורש אותה. האקטיביות היא חלק מהיום יום. להמשיך ללכת, להמשיך לפעול, להמשיך להציב מטרות ולבדוק יום יום את מצב העלים הצומחים בעציץ במרפסת דירתך.

היחסים שבין אנשי העציצים לאנשי עץ הזית יכולים להידמות כמאבק. תפיסת עולם המתעצבת ב״גובה״ לא תמיד מאפשרת הבנה של תפיסה הנטועה בקרקע, ולהפך. תודעת עץ הזית מייצרת תחושה של ״חוזה אחיד״. אתה נכנס לתוך חוזה שלא אתה בהכרח בחרת, אלא מתוקף הולדתך והתבגרותך בתוך סט מסוים של ערכים, אמונות ותרבויות. שאלת היעדר הבחירה יכולה לייצר תחושה של חוסר אותנטיות מחד, אבל מצד שני, גם להוות בסיס חזק לחיבור ונאמנות. ומהצד השני, תודעת העציץ מאפשרת יותר שחרור ואותנטיות – שכן הבחירה היא אקטיבית, אבל ההקשר לסיפור חיים עמוק של היסטוריה ומורשת אינו זורם בעורקים באותה הצורה. ועם זאת, אדגיש שבימינו, תחושתי היא שהיעדר האיזון מוביל להתגשמותה של תיאוריית הפרסה – בה הקצוות מתעקמים ומתקרבים זה לזה, וחולקים מאפיינים משותפים רבים. שכן כל אחת מהתודעות, ברגע שבו היא מפסיקה לשאול שאלות פנימיות, הופכת למרחב אידיאולוגי צר והדוק הסוגר על האנשים החיים במרחבו ולא מאפשר תנועה מיטיבה.

ועל כן, אותו המאבק בין שתי התודעות יכול להתחלף בהזדמנות. היכולת לבנות עולם רעיוני הנטוע בחיים עצמם ושואב מהזהות הקדומה, נשענת במידה רבה על יכולתנו להביט באופן רחב על שיתוף הפעולה ועל המניעים של הקבוצות השונות. אנחנו חיים בזמנים בהם גם ״הקיטוב״ וגם ״האחדות״, הפכו להיות מילים שחוקות וכמעט ריקות מתוכן. אין צורך להרבות במילים, אבל יש צורך להרבות במחשבה פנימית עמוקה, על התודעות השונות שבתוכם אנחנו חיים. מכך, נצא מורווחים פעמיים: גם מכיוון שהבנת מוטיבציות רגשיות היא שלב הכרחי בדרכנו להציע פתרון להתמודד עם מחלוקת, וגם בגלל שלכל אחת מהתודעות יש מה ללמוד מהתודעה האחרת. המטרה היא לא בהכרח תועלת לאומית, אלא קודם כל תועלת פרטנית, המעניקה עומק ויציבות לחייו של הפרט.

במידה רבה, חשה אני שבין עץ הזית לעציץ – הרבה מאיתנו הם בעיקר צמחי בר. משוטטים בתוך מרחב פוליטי וזהותי הדורש מהם להתחייב לדברים שלא בהכרח להם. אותה חווית תלישות, מייצרת בלבול ותחושה מדומה של העדר זהות – המקשה על יכולת הצמיחה. אני חושבת שבמידה רבה, התודעה המסורתית מיישבת את המתח. היא שמאפשרת לאדם להיות עציץ בעל שורשים עמוקים. לשאוף גבוה, אך גם להתפרס לעומק. להביט מהמרפסת, לזוז ממקום למקום – אך גם להכיר בחשיבותה של הקרקע, ולהתמסר אליה.

ובו בעת, עלינו להכיר בכך שמאבק קשה ומאתגר לא פחות אינו נמצא דווקא במפגש שבין תודעת עץ הזית לתודעת העציץ – אלא במפגש בין תודעת עץ הזית לתודעת עץ הזית, בין אלו המשתייכים לציונות הדתית לאלו המחזיקים בזהות פלסטינית. מפגש שכזה, הוא תחילתה של טרגדיה, כי מרחב הוויתור מצומצם בהרבה. מאבק בטחוני מתמשך גובה חיי אדם וחפים מפשע, ועל אף מחירו הכואב והידוע – הדרכים לפתרונו נראות כסתומות.

״את יודעת, עדן״, אמרה לי אמי לאחר ששיתפתי אותה בטיוטה הראשונית של טקסט זה, ״לעולם לא כרתתי עץ שסק, אבל כשרק עברנו לביתנו ברעננה, ברושים רבים מילאו את החצר. הזמנו מישהו שיסיר את חלקם, וכשחזרתי הביתה גיליתי שכרתו את כולם. זה גרם לי המון עצב. לקחתי אותך לגן, ולצד הילדים הקטנים על שולחן הציור, ציירתי את העץ ברוש כפורקן לצער שהיה בי״. אני חושבת על אמי, יושבת ומציירת עצי ברוש לצד ביתה הקטנה. אני חושבת עלי, בת הארבע, הנספגת בעצב אימה מבלי לשים לב. ולאט לאט, מבינה אני כמה צער, געגוע ורגש, אנחנו סופגים מסביבתנו מבלי בכלל לדעת – מניחים להם לעצב את ערכינו ולהוליך אותנו אל קרבותינו. אני חושבת על כל אלו, ומתוך כך מנסחת את יכולתנו לפעול.

ביבליוגרפיה

• אופיר, ע׳. (2011). מושג. מפתח: כתב־עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, 4, 85
• אלתרמן, נ׳. (1938). עץ הזית. בתוך כוכבים בחוץ (עמ׳ 101–102). תל אביב: הקיבוץ המאוחד
• המהר"ל, נצח ישראל, פרק מז