לא באנו משבטים – מחשבה מחודשת על קהילה

הילה שלומי

בשנת 2017 התחיל בירוחם פרויקט “סירי לידה”. הרעיון היה פשוט ויפה: נשים אחרי לידה יקבלו ארוחות מאנשים בעלי רצון טוב למשך שבועיים. לכאורה, יוזמה קהילתית במיטבה. אבל דווקא הפשטות של הרעיון עוררה בי שאלה. הרי עזרה ליולדת, למשפחה באבל או לשכנים בזמן משבר לא התחילה עם פרויקט, תקציב או לוגו. כפי שאני זוכרת את ירוחם של ילדותי, עזרה מהסוג הזה לא הייתה זקוקה לשם רשמי. היא לא הופיעה כפרויקט, לא נוהלה דרך תקציב ולא נשענה על לוגו. בימים של שמחות, או להבדיל אבלות, נשות ואנשי השכונה פשוט ידעו להגיע. מי עם סיר, מי עם עוגה, מי עם ידיים לניקיון, מי עם עיניים טובות על הילדים.

הפער הזה, בין עזרה שנולדת מתוך יחסים לבין עזרה שמופעלת כמיזם קהילתי, פותח בעיניי שאלה רחבה יותר על המושג קהילה. מה הופך קהל לקהילה? האם קהילה היא מרחב יחסים חי, או צורת התארגנות ממוסדת? ומה קורה כאשר הרצון לייצר קהילה הופך בעצמו למנגנון שמסמן גבולות, מחלק משאבים ומייצר “אנחנו” ו“הם”?

למושג קהילה יש משמעויות רבות, אך המשותף לכולן הוא ההנחה שקהילה היא ציבור בעל עניין משותף. קהילה מעניקה לאדם תחושת שייכות, תמיכה רגשית, הדדיות ולעיתים גם מענה לצרכים פיזיים ממשיים. בעבר הייתה הקהילה המבנה החברתי הבסיסי, אך מעמדה נשחק בעקבות העיור המואץ והעצמת הפרט. דווקא מתוך אותו חסר, צמחו בשנים האחרונות ניסיונות רבים לייצר קהילות מחדש, לא פעם באופן מלאכותי, ממוסד וממותג, כתשובת נגד לאינדיבידואליזם ולניכור של החיים המודרניים.

דווקא כאן נפתח הקושי. לא מפני שהקהילה איבדה את כוחה, אלא מפני שהכוח שלה יכול לפעול בשני כיוונים: הוא יכול להעניק שייכות, תמיכה ומשמעות, אבל הוא גם יכול לייצר גבולות, היררכיות והדרה. לכן השאלה אינה אם קהילה היא טובה או רעה, אלא איזו קהילה אנחנו מבקשים לבנות.

במילים אחרות, הבעיה שלנו איננה עצם הרצון להשתייך. הרצון להשתייך הוא אנושי, בסיסי, כמעט קדום. הבעיה מתחילה כאשר השייכות הופכת לגבול. כאשר מה שנועד לתת לאדם בית, מתחיל לדרוש ממנו להיות רק בן בית אחד. כאשר הקהילה, שאמורה להחזיק את האדם, מתחילה להחזיק בו חזק מדי.

יתרונות הקהילה לפרט

כדי להבין את המורכבות סביב מושג הקהילה, צריך קודם לעמוד על יתרונותיה עבור הפרט. הקהילה אינה רק צורת התארגנות חברתית; היא מרחב שבו קשרים יומיומיים מצטברים לכדי תחושת שייכות וזהות. דרך משפחה, שכונה, שפה, זיכרון, מנהגים, תפילות, שולחן שבת, אבלות, שמחה ועזרה הדדית, האדם מקבל לא רק תמיכה, אלא גם הקשר שבתוכו הוא מבין את עצמו ואת שייכותו.

היתרון הראשון של הקהילה הוא במישור הפסיכולוגי: היא מעניקה לאדם תחושת שייכות, מעצבת את זהותו, ומחזקת את יכולתו לפעול בעולם מתוך תחושה שהוא חלק ממשהו רחב ממנו. היתרון השני הוא במישור החברתי: הקהילה מייצרת מערכות של תמיכה רגשית, הדדיות ורשת ביטחון במצבי שמחה ומשבר. היתרון השלישי הוא במישור החומרי כלכלי: במקרים רבים הקהילה מסייעת גם בצרכים ממשיים כמו אוכל, עזרה, תמיכה כלכלית, חינוך, בריאות או סיוע בעת מצוקה.

במובן הזה, הקהילה אינה רק מסגרת חיצונית שבתוכה האדם חי. היא חלק מן האופן שבו האדם נעשה שייך לעולם. היא מעניקה לו שפה, זיכרון, הרגלים, טקסים ויחסים. היא מחברת אותו לאנשים שחולקים איתו מרחב חיים, אבל גם לאלה שהיו לפניו ולאלה שיבואו אחריו. היא מאפשרת לו לחוות את עצמו לא כיחידה מבודדת, אלא כחלק מרצף רחב יותר של קשרים, אחריות ומשמעות.

זו הסיבה שהגעגוע לקהילה אינו רק געגוע לסיוע מעשי. הוא געגוע למרחב שבו האדם מוכר. למקום שבו יודעים מתי הוא שמח ומתי הוא באבל, מתי הוא זקוק לעזרה ומתי הוא יכול לתת אותה לאחרים. קהילה במיטבה אינה מחליפה את הפרט, אלא מחזקת אותו. היא אינה מוחקת את זהותו, אלא מעניקה לה הקשר.

מה השתבש בקהילה בעידן שלנו

אבל דווקא מפני שהקהילה יודעת להעניק כל כך הרבה, צריך לשאול מה קורה כאשר היא משתנה מצורת חיים טבעית למנגנון מאורגן. פרויקט “סירי לידה” מדגים היטב את הפער הזה. מצד אחד, יש בו מענה אמיתי לצורך ממשי. אישה אחרי לידה זקוקה לעזרה, לאוכל, למנוחה, לתחושה שמישהו רואה אותה. מצד שני, עצם העובדה שעזרה כזו זקוקה היום לפרויקט, לרכזת, לשותפים, למימון וללוגו, מלמדת משהו על הדרך שבה הקהילה השתנתה. מה שפעם נבע מתוך היכרות אישית, שכנות, אחריות טבעית ומנהג חברתי, הופך למהלך מאורגן שמנסה להניע פעולות קהילתיות באופן יזום.

ההבדל הזה אינו רק נוסטלגי. הוא נוגע בשאלה מה הופך קהל לקהילה. האם קהילה נוצרת כאשר אנשים מקבלים שירות קהילתי? או כאשר הם נושאים יחד אחריות, גם ללא תיווך מוסדי? האם קהילה היא פעולה מתוקצבת, או מרחב יחסים חי?

הקהילות העירוניות החדשות נולדו במידה רבה מתוך מצוקה אמיתית. העיר המודרנית יצרה מרחב שבו אנשים רבים, בעלי נורמות שונות, חיים זה לצד זה ללא מחויבות הדדית וללא היכרות ארוכת טווח. בעבר השכונה נתפסה כמעט כחופפת לקהילה, מתוך הנחה שסמיכות גיאוגרפית מייצרת קשרים, אחריות ושייכות. אך בעידן הנוכחי, שבו אנשים יכולים להשתייך לקהילות שאינן טריטוריאליות, ושיח יומיומי יכול להתקיים גם בין אנשים רחוקים פיזית, המרחב המשותף כבר אינו התנאי הבלעדי לקהילה.

אל תוך הריק הזה נכנסו קהילות הכוונה, הקהילות המשימתיות, הגרעינים, הקומונות וקהילות החיים. הן ביקשו לתת מענה לניכור, לחזק ערים, לעורר מעורבות חברתית ולבנות סולידריות. במקרים רבים יש בהן באמת אנשים טובים, מסורים, אידיאליסטים, המבקשים לעשות טוב. אבל המבנה עצמו יצר בעיה חדשה.

בקהילות אלו מתרחש מעבר ממצב פסיבי למצב של נטילת אחריות אישית וקבוצתית, ולעיתים קרובות המעבר הזה מתבטא בהתארגנות פורמלית: שם, לוגו, מוסדות, הנהגה, מיתוג, מערך גיוס משאבים. ההתארגנות הזאת מאפשרת לקהילה לפעול, אבל גם משנה את יחסי הכוח במרחב. היא הופכת את הקהילה לשחקן פוליטי וחברתי, המחובר לא פעם למוסדות השלטון, מקבל משאבים, ומקדם רעיונות ופעולות המזוהות עם חברי הקהילה.

זו נקודת התורפה של מה שכיניתי “קהילות הלוגו”. הן אינן רק מחזירות קהילתיות לעיר; הן גם מייצרות קבוצות כוח. הן משפרות את איכות חייהם של חבריהן, אך לעיתים עושות זאת תוך דחיקה של מי שאינם חלק מהן. הן מדברות בשם הכלל, אך פועלות דרך מסננת אידיאולוגית של קבוצה מסוימת. הן מזמינות אחרים להצטרף, אך הכללים נכתבו מראש בשפה שאינה מתאימה לכולם.

במובן הזה, הקהילה שאמורה הייתה לפתור את הניכור העירוני, רק שינתה את הרזולוציה שלו. במקום ניכור בין פרטים, נוצר ניכור בין קבוצות. במקום אדם בודד מול עיר מנוכרת, נוצרו קבוצות מאורגנות מול יחידים בלתי מאורגנים. במקום שייכות רחבה, נוצרה תחרות על זהות המקום.

מקהילה לשבט

הבעיה אינה נשארת רק ברמה העירונית או המקומית. היא נוגעת לישראל כולה. נאום השבטים של הנשיא ראובן ריבלין זיהה תהליך ממשי: החברה הישראלית כבר אינה בנויה סביב רוב ומיעוט ברורים, אלא סביב קבוצות גדולות, שונות ומתחרות. אולם עצם השימוש בשפת השבטים מייצר סכנה: הוא מקטלג את האדם לתוך זהות אחת, מצמצם אותו, ומנציח את הדיכוטומיה בין חלקי החברה הישראלית.

במשך שנים ניסתה מדינת ישראל להתמודד עם אתגר הלכידות באמצעות כור ההיתוך: יצירת תרבות אחידה אחת, תוך התעלמות מכוונת מהמגוון התרבותי שהביאו איתם עולים ממדינות שונות. בעשורים האחרונים שינתה המדינה כיוון, ושמה את יהבה על מדיניות קהילתית: פיתוח ושימור קהילות מתוך הנחה שהן אמצעי לשינוי חברתי. אלא ששתי הדרכים הללו, כל אחת בדרכה, נכשלו: כור ההיתוך מחק זהויות, והקהילתיות הממוסדת האיצה במקרים רבים את פירוק החברה לשבטים.

לצד יתרונותיה הרבים, הקהילה טומנת בחובה גם מחירים אישיים וחברתיים. הפגיעה בחירות מתרחשת כאשר השתייכות לקהילה מחייבת התכנסות תחת סדר אידיאולוגי, הדוחה דעות ורצונות של יחידים לטובת תפיסת העולם הקהילתית. הפגיעה בשוויון מתרחשת כאשר קהילה מאורגנת צוברת כוח פוליטי, חברתי וכלכלי מול החברה הכללית ומול יחידים שאינם מאורגנים כמוה.

הבעיה אינה בעצם קיומה של קהילה, אלא ברגע שבו היא הופכת לזהות בלעדית. כאשר קהילה מבקשת מן האדם להיות רק חלק ממנה, היא מצמצמת את הרב ממדיות שלו. כאשר היא מקבלת מנדט לפעול בשם הציבור הכללי, היא מפעילה בהכרח מסננת אידיאולוגית. כאשר היא הופכת למיופת כוח של המדינה, היא אינה מבזרת את הכוח אלא מעבירה אותו לקבוצות מאורגנות וחזקות יותר.

במצב כזה, מי שאינו שייך לקהילה מאורגנת נאלץ להגדיר את עצמו מבחוץ. הוא הופך ל“לא הם”. כך מתפתחת תחושת “אנחנו והם” משני צידי המתרס, ודווקא הקהילה שאמורה הייתה לייצר סולידריות, מפתחת ניכור חברתי חדש. לכן השאלה הישראלית הגדולה אינה רק איך מחזקים קהילות. השאלה היא איך מחזקים שייכות בלי להעמיק שבטיות. איך יוצרים תחושת בית בלי להפוך את הבית לחומה. איך מאפשרים לאנשים להיות חלק ממשהו רחב מהם, בלי לדרוש מהם לוותר על ריבוי הקולות, הזהויות והמרחבים שבתוכם הם חיים.

הפתרון המסורתי: אחדות שאינה אחידות

כאן נכנס המבט המסורתי. הוא אינו מתחיל מן הפרט הבודד. הוא מזכיר שהאדם נולד ופועל בתוך מערכות של קשר: בית, משפחה, שכונה, קהילה, עם, זיכרון ומנהג. השייכות אינה רק בחירה אידיאולוגית או השתייכות ארגונית. פעמים רבות היא עוברת דרך שולחן, ניגון, מנהג, בית כנסת, בית אבלים, חג, סיר שמגיע בזמן הנכון, ומבט של מישהו שמכיר את ההורים שלך ואת הילדים שלך גם יחד.

אבל דווקא משום כך, המבט המסורתי יכול גם להיזהר מקהילה סגורה מדי. מסורתיות במיטבה אינה בהכרח טוטאליות. היא אינה חייבת לדרוש מן האדם להתכנס לזהות אחת. להפך: יש בה יכולת להחזיק מורכבות, ערבוב, שכנות, יחסים, גמישות וזהות רב שכבתית. הקשר בין היהדות לבין חיים קהילתיים אינו מקרי. הקהילה היא חלק עמוק מן המטען היהודי. כבר בפסוק “תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב” התורה אינה מתוארת כרכוש פרטי של יחידים, אלא כמורשה של קהילה, ישות אחת המורכבת מהרבה פרטים. הפסוק מדגיש את שייכות התורה לעם ישראל כקבוצה, בדומה לגוף המורכב מאיברים שונים, שרק יחד יש לו תכלית.

רגע מכונן נוסף להבנת המתח הזה הוא מעמד הר סיני. לכאורה, מדובר ברגע קולקטיבי מוחלט: עם שלם עומד יחד מול ההר ומקבל תורה אחת. אך דווקא שם מתגלה שאחדות אינה אחידות. הרב שלמה וולבה מציע לראות במעמד הר סיני נס של הסכמה משותפת שאינה מוחקת את היחיד. כל אדם עמד שם בעצמו, עם נפש, קול ופירוש משלו. העם עמד יחד, אך לא כגוש אחיד.

גם החיים היהודיים עצמם נבנו סביב פרקטיקות משותפות: תפילה במניין, חגים, עלייה לרגל, צדקה, בית כנסת, לימוד, אבלות, שמחה וחינוך. רבות מן המצוות והפרקטיקות הדתיות נעשות בצוותא, ומייצרות מפגש בין פרטים כחלק מהוויה ואף כחובה. לאורך הדורות, כדי לקיים אורחות חיים יהודיים, אדם היה צריך לחיות בקרבת יהודים אחרים. אבל יש כאן דיוק חשוב: השייכות היהודית הרחבה אינה חייבת להפוך לקהילה סגורה. היא יכולה להיות תודעה של קשר, לא מנגנון של גבול. היא יכולה להזכיר לאדם שהוא אינו לבד, בלי לדרוש ממנו להיות שייך רק למקום אחד. היא יכולה לתת עומק, בלי למחוק את המורכבות.

דווקא המסורת, אם כן, יכולה להציע שפה של גם וגם: גם שורשים וגם תנועה. גם שייכות וגם חירות. גם קהילה וגם פתיחות. גם עמידה משותפת מול ההר וגם שמירה על הקול הייחודי של כל אחד. לא אדם בודד מול עולם מנוכר, אבל גם לא אדם שנבלע בתוך קבוצה אחת.

קהילהלא: קהילה רכה בתוך רשת

כאן נכנס המושג “קְהִילָּהלֹא”. זה אינו מושג מוכר או מודל קהילתי רשמי, אלא שם שניתן לקבוצה חברתית שפעלה בירוחם, ושדרכה אפשר לחשוב מחדש על האפשרות של קהילה שאינה סגורה. השם עצמו מחזיק את המתח: מצד אחד, יש כאן “קהילה”, כלומר קשרים, היכרות, עזרה הדדית, תחושת שייכות ומרחב חיים משותף. מצד שני, יש כאן גם “לא”: לא קהילה במובן המלא, המחייב, הממוסד או הטוטאלי של המילה.

במובן הזה, קהילהלא אינה ביטול של קהילה, אלא ניסיון להבחין בין שייכות לבין השתייכות מוחלטת. היא נולדה מתוך מציאות מקומית בירוחם, שבה אנשים חיו בקרבה, קיימו יחסים חברתיים, חלקו מרחב גיאוגרפי ויצרו ביניהם תמיכה וקשרים, אך לא ביקשו להפוך את הקבוצה למסגרת אחת שמגדירה את כל חבריה. מרחוק היא נראית כמו קהילה לכל דבר: קשרים, יחסים חברתיים, מרחב גיאוגרפי משותף, עזרה הדדית, תמיכה רגשית ותחושת שייכות מקומית. אבל מקרוב מתגלה מבנה אחר: לא נמצא מכנה משותף אחד לכל הפרטים בקבוצה, והמילה שחזרה שוב ושוב הייתה דווקא “גיוון”, גילאי, משפחתי, פוליטי, דתי ומקומי.

ה“לא” בשם הקבוצה אינו שלילה של שייכות, אלא שלילה של טוטאליות. הוא מבקש להשאיר את הקשר בלי להפוך אותו לבעלות, את הקרבה בלי להפוך אותה לזהות מחייבת, ואת האחריות בלי להפוך אותה למנגנון אידיאולוגי. החברים בה אינם מבקשים לקיים את החובות הכרוכות בהגדרה מלאה של קהילה: לא ערבות הדדית מחייבת, לא אידיאולוגיה משותפת, לא אג’נדה קבוצתית, לא הנהגה, לא מוסדות, ובעיקר לא הלימה טוטאלית בין זהותו של הפרט לזהות הקבוצה.

במובן הזה, קהילהלא מנסה להחזיק משהו מן הקהילה הישנה בלי לשחזר אותה באופן מלאכותי. יש בה היכרות, קרבה, אכפתיות ועזרה, אבל לא דרישה להשתייך עד הסוף. יש בה ביתיות מסוימת, אבל לא חומה. יש בה אפשרות להיות חלק, בלי להפוך את החלק הזה לזהות היחידה של האדם.

ואכן, הרוב המוחלט של חברי הקבוצה אינם רואים בה את קבוצת ההשתייכות הבלעדית שלהם. הם משתייכים לקבוצות נוספות, התואמות חלקים אחרים באישיותם ומעניקות להם משמעות ושייכות במרחבים נוספים. לכן, כנקודה ברשת החברתית, קהילהלא אינה אי שקוטע את הרשת, אלא צומת פעילה המאפשרת תנועה ואף מרחיבה אותה.

אפשר לראות בעקרונות קהילהלא הצעה למסגרת שייכות מסורתית עכשווית: הפרט הוא רב ממדי זהותי; הקבוצה מכילה מגוון רחב של אנשים; הקשר בין החברים משמעותי אך אינו חזק מדי; אין מסגרת מוסדית הכוללת הנהגה, מוסדות וגיוס כספי מדינה; יש חיבור ערכי ללא אידיאולוגיה מחייבת; ויש “זכות יציאה” שאינה פוגעת באדם שעוזב.

זו אינה נוסחה טכנית, אלא ניסיון לנסח שייכות שלא מוחקת את המורכבות של החיים עצמם. שייכות שאינה דורשת מן האדם להתכנס לזהות אחת. שייכות שאינה מתפקדת כמסננת אנושית. שייכות שאינה מתחרה על בעלות על המקום. שייכות שמאפשרת ערבוביה ברוכה בלי מבוכה.

הרשת החברתית כמודל ישראלי

מתוך קהילהלא אפשר לנסח את המודל הרשתי לא רק כתיאוריה חברתית, אלא כעיקרון פעולה. השאלה אינה רק כיצד מייצרים קבוצה שיש בה שייכות, אלא כיצד מייצרים קבוצת השתייכות שאינה הופכת לחסם עבור מי שבתוכה או מחוצה לה. כלומר, מסגרת שמעניקה לפרט קשר, משמעות ותמיכה, אך אינה מבקשת להפוך לזהות הבלעדית שלו, ואינה חוסמת את התפתחותם של פרטים וקבוצות אחרות סביבה.

העיקרון הראשון הוא שהפרט הוא רב ממדי זהותי. אדם אינו יכול להיות בהלימה מלאה עם קבוצת השתייכות אחת בלבד. לכן קהילה בריאה אינה מבקשת להכיל את כל זהותו של האדם, אלא מאפשרת לו להשתייך במקביל למעגלים נוספים: משפחה, עבודה, חברים, מסורת, תרבות, מקום, אמונה או עשייה חברתית. דווקא ריבוי ההשתייכויות הזה מונע מן הקהילה להפוך לשבט סגור.

העיקרון השני הוא מהות קבוצתית רחבה. קבוצה יכולה להחזיק מרחב תרבותי, חברתי או ערכי משותף, אך בלי להפוך אותו לתקנון מחייב או לקוד חברתי שמסמן מי שייך ומי לא. ככל שהמהות הקבוצתית רחבה ורכה יותר, כך היא יכולה להכיל מגוון רחב יותר של אנשים, בלי לדרוש מהם להתיישר לפי אידיאולוגיה אחת, סגנון חיים אחד או שפה חברתית אחת.

העיקרון השלישי הוא קשר משמעותי אך לא חזק מדי. לא כל שייכות צריכה להפוך לאינטימיות מלאה, ולא כל קבוצה צריכה לדרוש מחבריה אותה רמת מחויבות. דווקא המנעד שבין קרבה עמוקה, היכרות חברתית וקשר רופף יותר מאפשר לקבוצה להיות פתוחה, גמישה ולא טוטאלית.

העיקרון הרביעי הוא הימנעות ממסגרת מוסדית כבדה. כאשר קהילה מקימה הנהגה, מוסדות, תקנון ומערך גיוס משאבים, היא עלולה להפוך מקבוצת שייכות לשחקן כוח. לכן קהילה רכה צריכה להיזהר מן המעבר הזה, ולשאול מתי ההתארגנות מחזקת את היחסים, ומתי היא מתחילה לייצר גבולות, היררכיות ותחרות על משאבים.

העיקרון החמישי הוא חיבור ערכי ללא אידיאולוגיה מחייבת. קבוצה יכולה להחזיק כיוון, רוח, שפה או רצון משותף, אך בלי להפוך אותם למערכת סגורה של אמונות שחייבים לממש בכל מחיר. כאשר פועלים במרחב הציבורי, החיבור הערכי צריך להיפתח לשותפות עם מי שאינם חלק מן הקבוצה, ולא להפוך לפעולה קהילתית סגורה בשם הכלל.

העיקרון השישי הוא זכות יציאה. קהילה בריאה אינה מודדת את כוחה בכך שאי אפשר לעזוב אותה, אלא בכך שאפשר לעזוב בלי לשלם מחיר כבד. זכות היציאה מצמצמת את המחיר החברתי, הרגשי והמעשי של עזיבת הקבוצה, ומבטיחה שהשייכות לא תהפוך לתלות או לכפייה סמויה.

כך נראית רשת חברתית במובן המעשי שלה: לא קהילה אחת שמבקשת להחזיק את האדם כולו, אלא מרחב שמאפשר לו להחזיק כמה קשרים, כמה זהויות וכמה מעגלי שייכות במקביל. קהילה כזו אינה אי בתוך הרשת, אלא צומת שמרחיבה אותה. היא מעניקה לפרט כוח, אך אינה מבקשת בעלות עליו. היא יוצרת שייכות, אך אינה מנתקת אותו ממעגלים אחרים. היא מאפשרת להיות חלק, בלי להפוך את החלק הזה לכל כולו.

לא באנו משבטים

"אני לא רק בת למגזר או אומה. אני מלאכת מחשבת של רוח נושבת וגם שורשים. עם סדקים ותהיות, בקיעים ולבטים. לא באנו משבטים. באנו מהבית" (לוסי איוב ורואי רביצקי, 2017 מיזם "תקווה ישראלית", שיר תגובה לנאום השבטים (ספוקן וורד)).

לוסי איוב ורואי רביצקי בשיר 'תגובה לנאום השבטים' מציעים מבט על האדם שחורג מן החלוקה המגזרית. מול הניסיון לסדר את החברה הישראלית בקבוצות מובחנות, הם נתנו מקום לזהות שיש בה ריבוי קולות, שורשים ותהיות; אדם שהסיפור שלו רחב מן הקטגוריה שאליה הוא משויך.

המבט הזה מבטא גם את האפשרות שאני מבקשת להציע כאן. המסורתיות יכולה להציע לישראל שפה שאינה נופלת לאחד משני הקצוות: לא אינדיבידואליזם בודד, ולא קהילתיות סגורה. היא מציעה אדם שיש לו שורשים ותנועה. בית וחלון. מורשה ופרשנות. נאמנות וביקורת. שייכות ורב ממדיות.

האתגר הישראלי אינו לבנות עוד קהילות חזקות שיתחרו זו בזו על משאבים, זהות וכוח. האתגר הוא לבנות רשת של שייכויות רכות, פתוחות ומצטלבות, שבה קהילה אינה אי אלא צומת; שבה מסורת אינה חומה אלא שפה; שבה תחושת בית אינה מחייבת סגירת דלת; שבה אדם יכול להיות שייך בלי להיבלע.

לכן האתגר אינו להחליף את האינדיבידואליזם בקהילתיות סגורה, וגם לא לוותר על הצורך האנושי בשייכות. האתגר הוא לבנות צורות שייכות שיש בהן משהו מן הביתיות של המסורת: קרבה, אחריות, זיכרון ועזרה הדדית, אך בלי להפוך אותן לשבט. קהילה כזו אינה אי בתוך הרשת החברתית, אלא צומת פתוחה בתוכה; מקום שמעניק לאדם כוח, אך אינו מבקש להחזיק בו.

אם נצליח לחשוב כך, אולי נוכל לדבר על חברה ישראלית שאינה מוחקת זהויות, אבל גם אינה כולאת אנשים בתוכן. חברה שבה קהילות אינן מתחרות על בעלות על הסיפור הישראלי, אלא משתתפות ביצירתו. חברה שבה אדם אינו נדרש לבחור בין שורשים לבין תנועה, בין נאמנות לבין חירות, בין מסורת לבין ריבוי.

ואולי אז, על פי תשובתם של לוסי איוב ורואי רביצקי לנאום השבטים, נוכל לומר- 'לא באנו משבטים'. באנו מהבית.