על המשיחיות המינורית במסורת היהודית כהתעלמות מן ההיסטוריה

דניאל חזן

ביסוסו של הכוח המשיחי החלש כהבניה של הלא מודע במסורת הדתית יהודית

משבר גיוס החרדים, ברקע הסערה החברתית שחוללה מלחמת חרבות ברזל, הביאוני להרהר מחדש באופן שבו מתפקדת האחריות ההיסטורית עבור כל אחד מצדדי המחלוקת. כמשרת מילואים פעיל, תמוהים היו בעיניי טענותיהם של רבים מרבני הציבור החרדי המסרבים לשאת בעול הגיוס – שעה שמצב החירום הביטחוני מאיים לפרק מבפנים את הנושאים בנטל השירות מהמחנה הציוני דתי והחילוני. אך אם טענתם של החרדים מסתכמת בעצם סירובם העיקש להתגייס, ניתן היה לטעון כלפיהם כי הפחד והחשש האנושי הוא מקור סירובם. הפחד מן החרב, מן המלחמה, מן המוות ואף שמא מן "השמד הרוחני" שהוא פנומן אנושי טבעי. או אז – ניתן היה לשער כי גיוס בכפייה, תוך הסברה עיקשת להפנמת המחויבות והסולידריות לשאת בעול עם אחיהם הציונים, אפשר ש"תרכך" את החרדה הזו. דומה שזו גישתם של מרבית מהנושאים והנותנים בענייני השסע החרדי-ממלכתי כיום. לאמור: רואים הם את התפיסה החרדית הנמנעת בתוקף מגיוס כאילו נובעת מפחד וחרדה פרימיטיביים מפני אימת המלחמה כפועל יוצא של התודעה הגלותית והפרימיטיבית אשר הם נושאים בחובם.

פתרון אמיתי למשבר הגיוס, לדידם, דורש שילוב הדרגתי בשוק העבודה, תוך חיזוק התודעה הממלכתית להפגת חששות היסטוריים על ידי הסברה מעמיקה בציבור החרדי. אף אני הקטן סברתי כך זמן רב, עד שבאחד מן הימים הובא לידי ראיון אשר נערך עם עורך "יתד נאמן", מר ישראל פרידמן. בראיון זה, לא די כי פרידמן מתנער מאחריות המחנה החרדי מן המתחולל בארץ, אלא אף מוסיף להצביע על הסיבה אשר בגינה אירועי השבעה באוקטובר התרחשו בעקבות "רשלנות בלימוד התורה" וכי רק אם ימשיכו החרדים ללמוד תורה ניתן יהיה לשמור על בטחון המדינה.¹ לשונו של פרידמן והעובדה שהוא יודע להצביע אלא על המחולל של המקרה ההיסטורי של החורבן בדרום הארץ (רשלנות בלימוד התורה והפקרות רוחנית), הן עדות לכך שהמקרה ההיסטורי של המלחמה הנוכחית אינה מהווה עבור פרידמן סדק אשר נפער בהיסטוריה שלו: סדק שלא מאפשר את המלל הידוע על שכר ועונש; סדק שמטיל אחריות לשוב ולחשוב משום שהמחשבה-מציאות שהורגלנו אליה עד כה עוברת משבר וטלטלה שאי אפשר לשחזר אל מולם את הסדר הידוע משכבר. זאת הבנתי בשעה שקראתי את הריאיון הנ"ל: הטבח הנורא בעוטף סימן קו שבר חד בחברה הישראלית ומכריח שינוי תפיסתי נרחב במרבית מהמחנות הפוליטיים מכל הקצוות, אך עבור המחנה החרדי הטבח הנורא בדרום והשלכותיו הפוליטיות-ביטחוניות (כמו גם אירוע השואה הנתפס כקטסטרופה הגדולה ביותר) היא עוד מקרה בשרשרת המקרים של שנאת ישראל, ושרשרת זו היא יד ההשגחה העליונה המיטיבה, המצדיקה, השופטת.²

האתיקה של האירוע

זהו אשר מבדיל בין המחנה החרדי לשאר המחנה הציבורי בישראל: בעוד מרבית מהאגפים הציוניים בציבוריות הישראלית רואים עצמם כנושאים באחריות לאירועי הטבח בדרום – המחנה החרדי נמנע מלהישיר אליו את עיניו.³

המפתח להבנת דרכה של כל מסורת דתית בהיסטוריה הוא באופן שבו מתמקם המאמין אל מול הטקסט המקודש שלו. זאת משום שהטקסט המקודש נושא עבור המאמין את דברו של האל אשר נמסר למאמינים בעת היסטורית מסוימת, אך לאחר מסירתו הוא ממשיך להינשא ומבקש את התמקמותו מחדש בקרב המאמינים בתקופות היסטוריות אחרות שלהם מאפיינים פוליטיים שונים. כיצד מגיבה המסורת לתקופה היסטורית החורגת מזמן ההתגלות שלה עצמה? שאלה זו בעיניי ניצבת במוקד העניין התיאולוגי של השדה המסורתי.

היחס בין המציאות הריאלית להתגלות העל היסטורית נושא בחובו מתח מובנה. דוגמא טובה ניתן למצוא בבית מדרש חרדי העוסק בלימוד הלכות "בגדי כהונה" נטולי כל תוכן ריאלי או קונקרטי אלא מתפקדים עבור המאמינים כמסמני ההתגלות. העיסוק בהלכות אלו חסרי האחיזה בממשי בבחינת "דרוש וקבל שכר" או "הלכתא למשיחא" מהווה עבור התודעה המסורתית את האימות של מסמני ההתגלות הקדומים שהסובייקט הלומד אותם איננו הבעלים שלהם אלא רק נשא שלהם. מסמנים אלה מועברים דרכו.⁴כלומר, הנגזרת של ההתרכזות המתמדת בפיענוח המילים והמסמנים והפקת המשמעות של אירוע ההתגלות מן העבר מביאה להתעלמות של היהודי מהסובב אותו תקופה אחר תקופה. ישנה פרקטיקה, לא מודעת בעיקרה במסורת היהודית, של התעלמות מהמציאות הריאלית מתוך הטמעה של הפער בין ההתגלות להיסטוריה. זאת משום שההתגלות היהודית חקוקה בספר וניתנת לפירוש והבניה טקסטואלית אשר חומקת מהמציאות הריאלית.⁵

מתח זה אשר התגבש ביהדות כלפי הזהות הפוליטית היונקת ממבני התודעה היהודית בזמן היווצרותה בגלות מאפשרת ומכוננת את מושג ה"משיחיות המינורית". מובנו של מושג זה נוגע באופן שבו היהודי מתבונן בהיסטוריה כיחס של התעלמות מן המאורעות.

את ההשראה למושג זה קבלתי מפרופ' חביבה פדיה בספרה 7.10 – יומן שיחות בעת מלחמה. חביבה דנה במפגש הטעון בספר בראשית בין יעקב ועשו. יעקב יוצא לקראת עשו אחיו כשרגשות אשמה מלווים אותו בעקבות מעמד מכירת הבכורה ולקיחת הברכות אשר יועדו מלכתחילה לעשו מאת יצחק אביו. רגשות אשמה אלו לא נתנו מנוח לנפשו המיוסרת של יעקב לאחר שברח מאימת אחיו. אז החליט לשוב ולפגוש באחיו לאחר שנות ניכורו ממנו וייסורי המצפון כלפיו אשר פקדו אותו. המפגש החוזר של יעקב עם עשו עומד בליבתו המיתית של ספר בראשית. מפגש זה ממקם את דמותו של יעקב המזוהה עם המסמנים היהודים לאורך ההיסטוריה ככזה אשר מעוקב ומתעכב כל משך ההיסטוריה שנתונה לשליטתו ההגמונית של עשו. לאחר שעשו מפציר באחיו יעקב לשכוח ממועקות העבר ולהמשיך יחדיו אל עתיד משותף ובכך לייצר סוף הרמוני לסיפור האחים, אנו קוראים על סירובו המתמיה של יעקב להפצרותיו של אחיו:

יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה (בראשית לג, יד).

לא בכדי הבינו אנשי הסוד את זמן הליכתו האיטית של יעקב אחרי עשו כמשך כל ההיסטוריה המינורית של היהודי אל מול הכוחות הפוליטיים אשר בתוכם חי ופעל. חמיקתו של יעקב מפני עשו, ההשהיה וההתבטלות הרופסת כביכול של יעקב אל מול אחיו, אשר יש שראו בה עדות לרגשות אשמה שפקדו אותו, מייצגת את הכוח המשיחי החלש המכונן את הסובייקט היהודי. כוח זה משתקף מדמותו המיתית של יעקב בהתנהלותו אל מול עשו הנתפש לאורך ההיסטוריה היהודית כריבון וכשליט. קריאה מדוקדקת במפגש המכונן הזה בין יעקב לאחיו, עשוי להראות כי אותו כוח משיחי מינורי של יעקב מגלם בחובו היעדר יחס קונקרטי כלפי הממשי. אבקש להציע להלן כי החמיקה וההתעלמות מן המציאות הריאלית ככוח משיחי חלש, מאפשר בתורו הסתכלות אחרת על יחסי החרדים והלא חרדים סביב סערת הגיוס בימינו.

כאן המקום לציין כי האמור יוצא מנקודת הנחה המאתגרת את התפיסה הסוציולוגית השגורה של המסורתיות, כיחס בחירה של האינדיבידואל בחברה המודרנית כלפי אורח החיים שהוא מסגל לעצמו במסגרת הנורמטיבית שהוא חשוף לה. במילים אחרות, לפי תפיסה זו, האדם המסורתי בוחר לעצמו אלו ערכי זהות הוא מאמץ. אותם ערכים המתאימים לאופיו והשקפת עולמו. ההנחה המובלעת כלפי המסורתיות רואה במסמני מסורת כמקרה של האדם הבוחר אותם. האדם המסורתי הוא בעליהם של מסמני המסורת אשר הופכים אצלו לערכי זהות אשר הוא בורר לו כקש מן התבן. לעומת זאת, בעקבות קריאותיו של ישי מבורך,⁶ אני מבקש להציב חלופה תיאולוגית רדיקלית למעמד המסורתיות היהודית אשר יעמוד כנקודת המוצא לכל האמור להלן: נקודת ההנחה שלי היא שהאדם הוא מקרה של שמות (מסמנים) ולא להפך. המסורתי איננו הבעלים של מסמני העבר שהוא בורר לעצמו אלא נשא שלהם. מכאן שיש למסורתי אחריות לסדר של מסמני ההתגלות אשר אינם בבעלותו. הוא בבעלות הסיטואציה הדתית המתארעת בתוכו. האחריות היא מצב של היות ביחס עם מסמנים שאינם שלי. הם דורשים ממני היענות ואינם מאפשרים לי להתעלם (response-ability) מכאן צצה ועולה השאלה המתבקשת הניצבת בליבתה של המסורת כזהות יהודית-פוליטית מתחדשת הרוכבת על תנועות העומק של היהדות: איזו תודעה פוליטית יכולה לצמוח מתובנה מינורית כזו כלפי המסורת היהודית? ומה טיבה של האחריות הפוליטית כלפי האחר-הקונקרטי שלה?

היהודי-מסורתי כסובייקט חיצוני למאורעות – כרוניקה של התעלמות

משבר חוק הגיוס המסעיר זה זמן רב את השיח התקשורתי והפוליטי בישראל עמד בליבת השסע החברתי עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל. כבר זמן רב שאני מנסה לחשוב על החוויה החרדית-יהודית כמעשה של התעלמות מהמציאות. צורה זו מתאפיינת בממד לא מבוטל של היתממות, עמדה אשר לכתחילה מכזבת וחומקת מהקונקרטי תוך השהיה מתמדת שלו. במילים אחרות – יש כאן מופע אירוני של העמדת פנים, כאילו לא יודעים מה הולך שם בחוץ. חשוב להבהיר: אין ברצוני להביע הזדהות כלפי העמדה היהודית-חרדית בשיח זה – אלא לשקף את ליבת החוויה הדתית כפי שהיא נתפסת בעיני החרדים את עצמם כפרספקטיבה של אירוניה עצמית. אין בכוונתי כאן לאמת או לשלול את טענתו של ישראל פרידמן עורכו של "יתד נאמן" בראיון אשר הוזכר לעיל. מטרתי כאן להציע עמדה בעלת השלכות זהותיות-פוליטיות על כלל השיח החילוני-דתי בישראל מתוך ניתוח ביקורתי של האופן שבו מתאפשרת מבחינה תיאולוגית חוויית הזהות הדתית במשקפיו של ישראל פרידמן.

אני רואה בדבריו של פרידמן לעיל תגובה יהודית "אותנטית" המבטאת יחס של היתממות כלפי המציאות אשר הרקע המיתי של סיפור נוח בבראשית פרק ט יכול להנהיר אותו היטב. לאחר סערת מי המבול ועבור ימים רבים של ציפייה עד שייבשו המים מעל הארץ, פסוקי התורה מספרים את הקורות עם נח ומשפחתו לאחר צאתם מן התיבה: נח נוטע כרם, שותה ומשתכר. כתוצאה מכך הוא מתגלגל גלוי וחסר הגנות באוהלו ונופל לתרדמה עמוקה. בנו חם מגיע ונעמד בפתחו של האוהל, תוך שהוא מסיט את וילון הכניסה – והנה הוא רואה את אביו מוטל לפניו פרקדן. מבטו של הבן ננעץ באביו ומייד הוא רץ לספר לשני אחיו – שם ויפת את הגילוי המסעיר. גם האחים שם ויפת פונים מיד אל האוהל, אבל בניגוד לחם הם נוטלים שמלה-וילון – פוסעים אחורנית ומכסים את ערוות האב. את מעשהו של חם יש לקרוא בפשטות, וכפי שמציע ישי מבורך בספרו ארון העדות (עמ' 10-17), כחטא המבט שלא הוסט. עד כדי כך אנו למדים כי "תנועת הראשית של הדתי היא זאת של הסטת המבט" (שם). תנועה זו מכוננת את התודעה של הסובייקט הדתי כהשלכה של הבן שם בתור "זה שמסיט ומשפיל את מבטו" וזה החילוני של חם – "זה שמישיר ונועץ את מבטו".

כפי שמלמד הסובייקט הדתי-שם – הסיבה שהוא אינו מסיט לצדדים את הווילון ומישיר מבט כפי שעשה אחיו החילוני-חם אינה הפחד מפירוקה של תודעה כוזבת – שהאמת המרה של מה נמצא מאחורי הוילון עלולה להכאיב לו. הסטת המבט וסגירת הווילון אינה התכחשות למה שהדתי יודע, אלא היענות אחרת למה שמזמין ומפתה את המבט. היענות זו של הסובייקט הדתי שיודע "לא לראות את מה שהוא רואה" היא זאת שמייצרת את המרחב הדתי.

לומד התורה החרדי כתיאור אותנטי של הסובייקט הדתי-שמי בוחר שלא לדעת את מה שהוא יודע. הוא בוחר בהתעלמות מן המציאות הריאלית כדרך חייו. שהרי המסמנים המקודשים של התורה והמצוות לא מניחים לו להרים את הראש מעל הספר ותובעים ממנו את כל כולו. בית המדרש כאן מתפקד כ"וילון" המסתיר את המציאות שבחוץ: אין החרדי תמים נוכח מה שמצוי מחוץ ל"וילון" של בית המדרש – הוא מסיט את מבטו ומוכן לא לדעת את מה שהוא כבר יודע. הוא יודע מה הולך שם מאחורי הוילון של המציאות, אך בוחר שלא להתייחס. על מנת לחדד את כוונתי אתייחס לדבריו של פרנץ רוזנצווייג באחת מאגרותיו היותר אינטימיות (אל האנס אהרנברג) בקשר לחוויית המלחמה שלו מהחזית הבלקנית במהלך השתתפותו במלחמת העולם הראשונה:

אני נאלצתי לסגל לעצמי שיטה של התעלמות מהמתרחש, ואני מקיימה בעקביות עד היום הזה… מעט התועלת שיכולתי להפיק מהמלחמה… לההיפך לאדיש וקשוח כלפי עצמי.⁷

רוזנצוויג כנראה מבקש ללמד שכיהודי, הוא לומד להכיר את עצמו כמי שהוא תמיד סובייקט חיצוני למאורעות. כלומר, היהודי חי תוך חוסר אחריות עקרוני למה שקורה, ביחס לעולם וביחס להיסטוריה.התנאי לשרידות של היהודי היא אותה ההתעלמות המתרחש, של היהודי ואלוהיו. אך זאת למודעי: להתעלמות של היהודי מהמתרחש סביבו יש רגע גבולי של מבט; היא איננה התעלמות מוחלטת, שכן ההליכה אחורנית של שם בהכרח קיימה בחובה הגנבת מבט אל מעבר לכתף, אשר בלעדיה הוא היה עלול למעוד ולהיכשל על רגלי האב:

"וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ.

פירוש רש"י: "למה נאמר פעם שניה? מלמד שכשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמם לכסותו הפכו פניהם אחורנית"…

פרשנות זו ממחישה כי בכל זאת ניתן אצל היהודי יחס-פוזיטיבי של אחריות פוליטית כלפי ההיסטוריה אשר מנערת את חוויית ההתעלמות היהודית מעצמה: ההתעלמות היהודית מההיסטוריה איננה התכחשות אליה אלא השהיה שלה. נסיגה שלה מן ההיסטוריה. היחס כלפי המאורעות בכל זאת מתאפשר כאשר הם מתנגשים וחודרים לתוך מעגל עולמו של היהודי ומפריעה לקריאה שלו להמשיך, בשל חורבן או שמד. היינו, רק בשעת משבר היהודי מרים את ראשו ועיניו מתוך הספר תוך שמה שהוא רואה כעת – יהווה סוג של ניקוד ופיסוק חדשים של השפה הדתית – ואז המאורעות מכריחים את היהודי לקריאה מחודשת בספר שלפניו.

משיחיות מינורית – בראי הפער בין ההיסטוריה להתגלות

מכאן שדרכה של היהדות החרדית, ממחישה עד כמה נוכחת – חווית ההתעלמות מהמציאות במסורת היהודית כאופן שבו המסמנים הדתיים "מכזבים": במושג זה של כזב דתי – בכוונתי לייצג את האופן שבו המסמנים הדתיים תמיד חומקים מהצבעה על הקונקרטי ונמנעים מאחיזה בריאלי. כזב זה הוא שהופך את המסמנים הדתיים למסמנים קדושים, שהרי כך הם מחזיקים מעמד ושורדים, היות שהם אף פעם לא "נתפסים" על המאורעות, אלא מפספסים ומחליקים מעליהם בתמידיות

גישה מסורתית זו אשר אני משרטט כאן על קצה המזלג לאור התודעה היהודית חרדית– מציבה את מושג "המשיחיות המינורית" אל מול המשיחיות הפונדמנטליסטית. בעוד שהמשיחיות הפונדמנטליסטית מבקשת להציג את המסמנים הדתיים כאחד עם הסדר הממשי – ולהנכיח אותם במציאות הריאלית, המשיחיות המינורית מבקשת לעמעם את יחסו הישיר של מרחב המסמנים הדתי מפני התממשות במציאות ולהשהות אותו.

כעת ניתן להבין טוב יותר את יחסי הציונות הדתית מול החרדיות: בעוד שבליבת התנועה הזהותית החרדית ניצבת העמדה המינורית הרואה במסמנים הדתיים כמסמני כזב החומקים מהתממשות קונקרטית במציאות, גישתה של הציונות הדתית הינה הפוכה וחותרת להנכחתם של המסמנים הדתיים בממשי. זאת ועוד – ישנה נטיחה מהותית בציונות הדתית לזנוח את הפער המובנה במסורת בין ההיסטוריה לבין ההתגלות, מה שמביא את השיח הציוני דתי לעיתים לתפיסת משיחיות פונדמנטליסטית המקדשת את האדמה והטריטוריה כמסמנים דתיים המושלכים לתוך המציאות הקונקרטית.

אפשר וזו הסיבה המהותית שבגינה כה קשה לציונות הדתית להתמודד עם החוויה הדתית החרדית בשיח הפוליטי העכשווי בהקשר לזעקת הגיוס – שהרי גישה זו מעמתת אותם עם ליבת הכזב של המסמנים הדתיים ככאלה שתמיד מתחמקים ומתעלמים מהמציאות, בניגוד חריף לדרך האמונית של הציונות הדתית הרואה את המציאות הקונקרטית כמגויסת לתוך מרחב המסמנים הדתיים עצמו. במסותיו על "אמונה שלאחר שנות התוהו" מראה מבורך כי מאז סוף ימי הבית השני והחורבן הטראומתי – מרחב המסמנים הדתי מתפקד כמרחב של טעות וכזב אשר המאמינים אינם נאיביים-תמימים לגביו. הסובייקט הדתי נתון בפנומנולוגיה של העמדת פנים בכך שהוא בוחר להעמיד פנים באמיתותם של המסמנים הללו, לשרוד ביחד עימם ובכך להדהד את הכזב הדתי עד אינסוף, להחזיק איתו מעמד, לחיות לצידו. זהו האופק שבו מובנית צורת הקיום היהודי האותנטי לאורך ההיסטוריה ואף בימינו אלה.

מסמני כזב במרחב התיאולוגי-פוליטי היהודי

ניתן את דעתנו לאחד מן הטקטסים הנועזים של חכמי התלמוד, אשר מגבשים את משימתם התיאולוגית של "אנשי הכנסת הגדולה" מייסדי ההלכה הפרושית בשלהי הבית השני. אותם אנשי כנסת הגדולה – חז"ל – נמנעים במכוון מלתקן את פגעי הדת ולשפרה בכדי שתתאים למציאות הריאלית. תחת זאת – הם בוחרים להדהד ולכונן את מרחב הטעות שבו המסמנים הדתיים תמיד מכזבים-מפספסים כלפי המציאות. כך מתפקדת התודעה הדתית לאורך ההיסטוריה, זהו הבסיס לכוח המשיחי המינורי במרחב הזהות היהודית. באופן זה אף מובנים היחסים של החילוני-דתי לאורך ההיסטוריה, ככאלה שמהדהדים את התוקף של מסמני הכזב המבקשים את אישורם דווקא מתוך ההחמצה והטעות שהם מייצרים כלפי המציאות הריאלית אשר החילוני רואה אותה נכוחה:

"דאמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר (דברים י, יז) "האל הגדול הגבור והנורא".

בא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו! איה נוראותיו? לא אמר "נורא".

בא דניאל אמר "נכרים משתעבדים בבניו' איה גבורותיו? לא אמר "גבור".

באו אנשי כנסת הגדולה ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. וחכמים (ירמיה ודניאל) – איך עשו כך ועקרו תקנה שתיקן משה? אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו" (יומא סט, ב).

חז"ל החזירו עטרה ליושנה. כלומר, החזירו את היכולת להשתמש במילים "הגיבור והנורא" בתפילה. איך עשו זאת? האם עיניהם לא ראו את מה שירמיהו ודניאל היו עדים לו בזמן חורבן הבית? הרי הנוכרים משתעבדים בנו והמציאות שבה אותם הנביאים חזו בעיניהם הכחישה אותן. איך אפשר לומר "הגיבור והנורא"? סיבת הפער בין תגובתם של הנביאים לתגובתם של חז"ל הינה שהמחויבות הבסיסית של חז"ל מייסדי ההלכה היא למסמנים ולא לקב"ה. החבות הראשונית ביותר היא למסמן "הגיבור והנורא" שחייב להתמיד ועל כן חייבים לכזב. בכדי שהמילים ימשיכו להיאמר יש להתעלם מחותם האמת או מהמציאות. ישנה אחריות בלתי מותנית למילות ההתגלות – למילים של משה רבינו – והאחריות הזאת מחייבת לעקם את המרחב, לכזב.

הנטייה הטבעית המשתקפת ברוב גופי התקשורת ובעלי הדעה בישראל, כמו גם הציונות הדתית לרבות אזוריה הליברליים, מגמתם הינה לתקן את המרחב הדתי על הבאגים והבלתי נסבלות שלו: האופן שבו נתפסת בעיני התקשורת סערת הגיוס וההתלהמות החרדית סביבה הינה דוגמא מאלפת לרתיעתו של רוב הציבור הישראלי מהנכחת תפקודם המכזב של המסמנים הדתיים במציאות הריאלית המשתקפת ממחאותיהם של החרדים כנגד גיוסם.

סיכום: הנכחת מסמני הכזב בשיח הדתי-מסורתי בישראל כאופק של אירוניה עצמית

טענתי כי על מנת לאפשר שיח פורה בחברה טראומתית ומשוסעת יש דווקא לאפשר את מרחב הטעות הזה, לגלות כלפיו חמלה. אין פירוש דבר להזדהות עימו – אך להכיר באחריות כלפיו: אחריות כלפי מסמנים אשר אנו איננו הבעלים שלהם אך בכל זאת נושאים באחריות לתוקף שהם מהדהדים במציאות ואף נושאים באחריות כלפי התפקוד של המסמנים הללו במחרב הריאלי.

תודעת האמת התיאולוגית הזו ביחס להיסטוריה היהודית לוחצת במקומות הטעונים ביותר בחברה הישראלית. אני מבקש לראות ביחס לחרדיות בציבוריות הישראלית כסימפטום של התודעה הדתית המכזבת הזו אשר המשיחיות המינורית היא הכוח המכונן אותה. על אף שסוגיית גיוס החרדים נטולת מטען משיחי כשלעצמה – הליבה הדתית שהצבעתי עליה במסורת היהודית מכוננת יחס יהודי אותנטי כלפי המציאות הריאלית ואף הגישה החרדית נאחזת בו בלא יודעין.

אני סבור ומקווה כי דווקא ההכרה של כלל הקבוצות הלא חרדיות במבניות של התודעה החרדית כתנועה אותנטית של המסמנים היהודים – דווקא הכרה זו – בכוחה לפרק את תבנית הכפיפות והכניעות כלפי הממשות של המסמנים הדתיים ככאלו. לשון אחר – משעה שאנו מכירים כי המסמנים הדתיים אינם בבעלותנו אך אנו (עדיין ולמרות הכל) נושאים באחריות כלפיהם – אחריות למשמוע שלהם ולהבניה המחודשת שלהם בתוך הכאן-ועכשיו – או אז מתאפשר לנו להיחלץ ולהשהות את הממד ההרסני והכנוע שבכפיפות אל אותם המסמנים.

בנוגע לסוגיית הגיוס כסימפטום ליחסי דת-חילון בציבוריות הישראלית, גילוי של אחריות כלפי המסמנים הדתיים והכרה בתפקודן כהתעלמות של הנושא אותם מן ההיסטוריה – דווקא היא מאפשרת את הרגע הגבולי של הגנבת המבט אשר מאלצת גם את היהודי לחדול מפרקטיקת ההתעלמות שסיגל לעצמו ולהתייחס באחריות למציאות הריאלית – זאת בשל מצב של חורבן או שמד אשר פורם ומפריע לקריאה השגרתית. ההפנמה וההכרה במבניות זו של התודעה החרדית ושיקופה על ידי האחר החילוני (אולי בתיווכו של הסובייקט המסורתי) – מאפשרת לנטרל את העוקץ ההרסני של ההתעלמות היהודית מההיסטוריה במציאות הריבונית של העם היהודי כיום: היחס להיסטוריה ניתן כאשר אותה ההיסטוריה מתנגשת וחודרת אל תוך מעגל עולמו של הסובייקט ומפריעה לקריאה השגרתית בספר שלפניו להימשך – זאת בשל חורבן או שמד. היינו, השיקוף החילוני של העמדה החרדית הכרחי בכדי לכונן את התודעה המשברית הזו אשר תאפשר את הרמת העיניים מהספר. כעת, לאחר שהרים את מבטו מעל דפי הספר והגניב מבט אל מאורעות ההיסטוריה, אולי יצליח לנקד ולפסק מחדש את המסמנים הדתיים לאור הקונקרטי. אם כן, ההפנמה וההכלה של התפקוד המסורתי של המסמנים הדתיים, מחייבת התייחסות הדדית של החרדי והחילוני כלפי מרחב המסמנים הדתי – רק אז ניתן יהיה להשקיט את האגרסיות והאלימות השקועה כיום בשיח הדתי-חילוני בציבוריות הישראלית.

רק ביום שבו יגלו החילונים (כמו גם הציונות הדתית) חמלה כלפי הכזב של המסמנים הדתיים, ותחת הניסיון לתקנו – ישקפו אותו לאחיהם החרדים, ניתן יהיה לקוות כי הנוכחות החרדית-חילונית תהפוך להיות איזו התענגות משותפת, איזו זרות עצמית. ואז, ורק אז ניתן יהיה לדבר על מיתון הדחפים והאגרסיות שבשיח החילוני-דתי הישראלי.

הפנמת הפנומנולוגיה של המבט בשיח מול האחר בציבוריות הישראלית הינה הכרחית בכדי שניתן יהיה לשקם ולרפא את השיח הדתי-חילוני. דווקא בזניחת הדרישה החד משמעית "לתקן" את החרדיות (על ידי דרישה לעמידה במכסת גיוס בכפייה וכולי) – ניתן יהיה לייצר מרחב משותף של "ניכור עצמי" אשר יאפשר לחרדים להפנים את המבט החילוני כלפיהם, ולהתחיל למתן ולהרפות את הדחפים הדתיים שהם כפויים להם מתוך התוקף הדתי המכזב שהם נושאים על גבם. רק מתוך הפנמה והכרה ביקורתית של כלל השותפים בחברה הישראלית על התנסויותיהם השונות – ניתן יהיה לפתח מודעות עצמית ואירוניה בריאה כלפי מרחב המסמנים המסורתי המשותף, תוך זניחה של שאיפות מדומיינות לחיים הרמוניים חסרי כל משקעים של החילוני והדתי זה לצד זה.

מי ייתן והאפשרות לריפוי ולמיתון של הדחפים הטמונים במסמנים הדתיים תאפשר קיום משותף חילוני-דתי מתוך עמדה בריאה של אחריות הדדית הן כלפי המציאות הריאלית והן כלפי מסמני המסורת.

הערות

1. הראיון המלא עם עורך יתד נאמן ישראל פרידמן בעקבות סערת הגיוס במקור ראשון: https://www.makorrishon.co.il/magazine/people/article/211405
2. דבריו של פרידמן בהקשר לטבח הנורא בדרום וגישתו כלפי מלחמת חרבות ברזל אשר התעוררה בעקבותיו, מהדהדים עבורי את דבריו של הרב שך כלפי מאורעות השואה אשר עוררו אף הם סערה רבתי בציבוריות הישראלית: "… איך וכיצד צריך יהודי לחשוב לנוכח השואה… ברור הוא שהתשובה ברורה עד למאוד. הקב"ה ניהל חשבון אחד לאחד. חשבון ארוך המשתרע עד למאות שנים… כך צריך יהודי להאמין…" (יתד נאמן, יב טבת תשנ"א).
3. בעקבות דבריו של רוזנצוויג ניתן להציע כי הפער נעוץ בין מושג המקרה למושג האירוע: בעוד שהאירוע מחולל סדר חדש – מחייב אירוגון מחדש של ההתמצאות ההיסטורית אל מולו – המקרה הוא בסך הכל עוד ביטוי להתמד של סדר הדברים שהיה ושמוביל למה שיהיה. המחנה החרדי רואה במאורועות הטבח בדרום ומלחמת חרבות ברזל – כפי שראה אף בשואה – כעוד מקרה , ולא כאירוע אשר מכריח סדר עניינים אחר או חדש (פרנץ רוזנצוויג, "התא הקדמון של כוכב הגאולה", נהריים, 1977).
4. ראו ישי מבורך, האדם הוא מקרה של שם, עמ' 221.
5. "… בניגוד לעמדה הדיאלקטית הנוצרית (שבה אין פער בין ההיסטוריה להתגלות – היות וההתגלות הנוצרית לא נחקקה בספר – אין לה לשון קודש) ובניגוד לעמדה הפונדמנטליסטית המוסלמית (שבה הפער בין ההיסטוריה להתגלות מושלך על העבר של הנביא כמקור בלעדי השולל כל התפתחות היסטורית) – היהדות הווה מתוך חוסר יחס להיסטוריה… היהודי אוחז במסמנים שהמסומנים שלהם כבר מזמן עברו מן העולם, אך ההכרה ההיסטורית הזאת לא חודרת את מעגל הקוראים, הדורשים ודשים במילות ההתגלות כאילו דבר לא ארע – ושבעת העמים, בגדי כהונה, עבד עברי, קרבן חטאת, חצי ההין, המזבח והירדן הנסוב לאחור נשארו כשהיו למרות שאבד זכרם. ההיסטוריה של היהודי היא היסטוריה של התעלמות מן ההיסטוריה" (ישי מבורך, המלה והקרבן, עמ' 340).
6. ישי מבורך, האדם הוא מקרה של שם, עמ' 200-230 .
7. פרנץ רוזנצוויג, מבחר אגרות וקטעי יומן, אל האנס אהרנברג, עמ' 73. רוזנצוויג מתעד את העניין על ידי שהוא כותב שהיחס שלו כיהודי לעולם דומה ליחס שלו לעצמו, כאשר הוא הופך להיות "אדיש וקשוח כלפי עצמו". זאת על ידי שהוא לומד להתעלם מהאופי העדין והרגיש שלו. האדישות כלפי עצמו, בהקשר התיאולוגי, מקבילה לאדישות היהודית ביחס למאורעות ההיסטוריים. אדישות שמחירה הוא העדר הרגישות והעדינות שהיא נחלת בן התרבות – זהו מחיר הסגירות היהודית.