נועה רויכמן
"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה
וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל', יט')
ישראל של אחרי ה-7 באוקטובר מתנהלת מתוך תודעת הישרדות. גם כאשר שגרת החיים שבה בהדרגה, נדמה שהתודעה הציבורית כבר אינה נשענת על אותן הנחות יסוד שאפיינו את השנים שקדמו למלחמה. במאמר קצר זה אנסה לצייר במשיחות מכחול רחבות את תמונת העולם שהתנפצה בשביעי באוקטובר, ואת חשיבותה לציבור החילוני בישראל. מולה אבקש להציג כיוון ראשוני ליצירת תמונת עולם חדשה, שתוכל למלא את החלל שתפיסת העולם הקודמת הותירה אחריה. המסה הזו יוצאת מנקודת הנחה שהציבור החילוני בישראל הוא ציבור שמחפש משמעות, שלא מוותר בקלות על החיים במדינה הזו ושקשור באופן עמוק לתרבות הישראלית והיהודית, ולחלקים אחרים בחברה הישראלית. הנחות אלה, גם אם עלולות לעורר התנגדות בהקשר הפוליטי, הן למעשה מובנות מאליהן בהקשרים רבים אחרים, ומצליחות להסביר הרבה מההתנהלות של החברה הישראלית בשנים האחרונות.
למה כוונתי ב"תמונת עולם שהתנפצה", או תמונה שנבנית מחדש? ראשית אבהיר שאין זו תזה פסיכולוגית או פילוסופית מחייבת, אלא מסגרת תאורטית שאני מבקשת להסתייע בה. אסביר אותה כעת בקצרה והיא תתבהר בהמשך היישום שלה במאמר. תמונת העולם היא נקודת מבט עשירה, מלאה בהנחות סמויות ומפורשות, שמהווה מסגרת להתבוננות שלנו על החיים. נקודת מבט זו גורמת לנו להפנות את תשומת הלב באופן אינטואיטיבי לדברים מסוימים ולהזניח אחרים, היא מעניקה פשר לחוויית חיינו, ממסגרת אירועים ואנשים בסיפור שאנחנו מספרים על חיינו, מסבירה לנו את הפעולות והבחירות שלנו ונותנת משמעות גם לאילוצים המופעלים עלינו, לקשיים ולהתמודדויות. לכל אדם יש נקודת מבט ייחודית לו, אבל נקודת המבט האישית שואבת ממעיין חברתי ותרבותי של הנחות ותפיסות עולם.
נקודת המבט החברתית מספקת מסגרת כללית יותר של פרשנות, גם לאירועים בסדר גודל לאומי או אזרחי, וגם לאירועים פרטיים ומשפחתיים מסוימים. היא גם זו שיכולה להכריע האם אירוע מסוים ייתפס בעיננו כאירוע אישי או כאירוע לאומי; כשאנחנו שוקלים הכרעות מסוימות, נקודת המבט תוביל אותנו לשקול השלכות מסוימות ולהתעלם מאחרות. נקודת המבט הזו לא תמיד נאמרת במפורש דווקא משום שהיא הופכת את הפרשנות של חיינו למובנת מאליה, כלומר לכזו שלא צריכה להיות מוסברת כדי להיות בעלת פשר. תמונת העולם הזו לא חייבת להיות אחידה, ויכולות להיות לאדם אחד נקודות מבט מתחרות שהוא מחליף ביניהן. ובכל זאת, בהקשרים מסוימים ישנן תפיסות עולם דומיננטיות יותר מהאחרות. אלו התפיסות שהאדם יכול לדברר. הן לא סמויות מעיניו באופן מלא, ואם הוא נשאל על כך – הוא מסוגל להסביר את חייו על פיהן.
במסה זו ארצה לדון בנקודת המבט הדומיננטית שנתנה פשר לחיים החילוניים בישראל. נתינת הפשר כללה שני קטבים שיש ביניהם קשר: הצדקה (כסיבתיות צופה פני עבר) וחזון (כסיבתיות צופה פני עתיד). היא סיפקה משמעות ותשובה לשאלות זהותיות ('מי אני? מי אנחנו?') ומוסריות (מה הערכים שמצדיקים את הקיום הזה, מה ראוי לעשות?). אלה השפיעו ישירות על המרחב החברתי והפוליטי.
נקודת המבט החילונית לפני ואחרי השביעי באוקטובר
תמונת העולם הליברלית נתנה פשר לקיום הישראלי-חילוני במשך תקופה ארוכה, על ידי הצדקה וחזון שהבהירו לפרט מי הוא ולמה הוא חי כפי שהוא חי. יכול להיות שסדקים נבקעו במציאות הזו בשנים שקדמו לאוקטובר 2023, אבל התמונה הכללית החזיקה. תמונת העולם הזו הציגה אותנו לעצמנו כ"נורמליים" – דמוקרטיים, מערביים, אזרחי העולם, רודפי שלום, ליברלים, אינדיבידואליים. החברה החילונית בישראל ביקשה "בסך הכול לחיות טוב", כלומר שהמחירים בסופר לא יהיו גבוהים, שמערכת החינוך תתפקד, שלא יהיו פקקים, ושאפשר יהיה לטוס לחו"ל פעם-פעמיים בשנה. להיות כמו צרפתים, או דנים, רק בישראל. ההצדקה לקיום האישי והמשפחתי בישראל הייתה היותה מדינה מערבית ומתקדמת, מדעית וטכנולוגית, שאפשרה איכות חיים גבוהה. העמידה המוסרית של ישראל התבססה בעיני החילוניות הישראלית על ערכי המערב, שהיא ראתה עצמה חלק ממנו.
הזהות הזו השליכה באופן ישיר על העמדה המוסרית והפוליטית של אלו שהחזיקו בתמונת העולם הליברלית, ויצרה חזון ואידיאלים לשאוף אליהם, גם אם רבים לא חשבו שהם ניתנים להשגה במהירות. כך למשל החזיקה החברה החילונית בחזון השלום. בקצוות המחנה היו מי שפעלו לשם השגתו, אבל עבור רבים זה היה אידיאל שראוי לשאוף ולהתקדם אליו, גם אם הנסיבות הפרגמטיות לא איפשרו לממשו במלואו. גם לגבי אופיה של המדינה: בשל נסיבות פרגמטיות שקשורות לאויבינו נותרה חשיבות רבה לשמור על הרוב היהודי במדינת ישראל, אבל זה היה אילוץ ולא אידיאל. החזון היחיד שניתן היה להצדיק מוסרית תחת תמונת העולם הליברלית היה "מדינת כל אזרחיה", היהודים, הערבים, הפליטים ועוד. מדינה שבה כל אדם מקבל יחס שווה כאדם, ללא תלות בקבוצה שאליה הוא משתייך.
אמנם המתח בין המציאות לבין השאיפה נותר תמיד עומד, אבל קיומם של אידיאלים כאלה הבהיר באיזה צעדים פרקטיים יש לנקוט בנקודות זמן שונות. ההיפרדות הישראלית מרצועת עזה למשל, נהייתה מודל שראוי לחקותו. זו הייתה דוגמא לאופן שבו החברה הישראלית המתקדמת נפרדה מהחברה הערבית שהתקיימה לצידה ובתוכה, כדי להצליח לשמר את צביונה ה"אוניברסלי" של הישראליות. כאשר האיומים והחיכוכים הורחקו אל מעבר לגדר והוצאו מחוץ לגבולות המדינה, בתוך החברה הישראלית ניתן היה לקדם את האידיאלים המערביים ואת החיים הנורמליים. ה"לא נורמליות" הוגבלה למבצעים ולמלחמות, ולא נכנסה פנימה. ישראל בימי שלום נדמתה לאזרחיה החילונים והליברלים, אלה שגרים בין חדרה לגדרה, כמדינה מערבית לכל דבר.
המצב ביהודה ושומרון נותר כמובן חריג בעייתי במיוחד. החיים היהודיים האזרחיים שהתקיימו בתוך מלחמה שוטפת, במצב חירום תמידי, כמו נופפו בגאווה בכל מה שאינו מערבי ומתקדם במדינת ישראל: הדתיות, הלאומיות, חשיבות הקרקע והגבולות, ובעיקר הצורך התמידי בהפעלת כוח לשם קיומנו. לפיכך היה צורך לתקן גם את המצב הזה ובאותה צורה – כלומר להרחיק את המלחמה החוצה ולהצטמצם לגבולות הנורמליות, לא משנה כמה הגבולות הללו צרים. באופן אידיאלי המשמעות הייתה שחזור של ההתנתקות, פינוי היישובים היהודיים, ומימוש של רעיון שתי המדינות.
המלחמה הרסה את הזהות הזו, ובהתאם את החזון המוסרי והפוליטי שהיא הציעה. בסופו של דבר, לתמונת העולם החילונית-ליברלית לא היו הכלים להתמודד עם המציאות שנחשפה בפנינו בבוקר הטבח. האויב החיצוני הזכיר לישראלי הממוצע שלפני היותו אינדיבידואל רציונלי ורודף שלום, הוא קודם כל יהודי בארץ ישראל. האיום הקיומי קיבל ממשות חדשה, התרחיש שבו ישראל היהודית חדלה מלהתקיים כבר לא דרש דמיון מפותח. כדי להתמודד עם האיום הזה, ישראל יצאה למלחמה שעודנה נמשכת, ומיד עם תחילתה (אם לא מוקדם יותר) העולם המערבי והנאור הזכיר לנו שלמעשה, מעולם לא היינו נורמליים בעיניו. בימים שאחרי הטבח מדינת ישראל לא זכתה לאהדה, אלא לביקורת. מחאות נגד ישראל התרבו בארה"ב ובאירופה כשבעוטף עזה עוד לא יבש הדם. ברגע שהתחלנו להילחם, גם ממשלות העולם הבהירו שהן לא יאפשרו לישראל לנצח. גם אלה שהזילו דמעה על יהודים מתים לא היו מוכנים לקבל את קיומם של יהודים לוחמים.
להסרת המסכות הזו היה גם צד שני. הצופה הישראלי, ששאף עשרות שנים להידמות לאירופה הנאורה, גילה לפתע את אירופה במערומיה. מאז החלה המלחמה נחשפו בפנינו לא רק האתגרים הקיומיים שלנו, אלא גם האתגרים הקיומיים של המערב. לא ברור שמדינות אירופה, רוויות האנטישמיות ומוצפות ההגירה המוסלמית, יכולות להמשיך להוות עבורנו מודל לחיקוי. בעוד שישראלים מיהרו לצאת ולהילחם על הבית, התמונות מהקמפוסים בארה"ב הראו לנו המוני צעירים אבודים, מלאי איבה למולדתם ולערכים שעליהם גדלו, שלא מצליחים להבדיל בין טוב לרע. לא לשווא יעד ההגירה הצומח בקרב צעירים ישראלים הוא דווקא תאילנד, מעין גן עדן מנותק שניתן להתעלם מהציוויליזציה הקיימת בו, יעד שמעולם לא נשאנו אליו עיניים ועדיין לא הספיק לאכזב אותנו.
אין צורך לומר שגם דימוי ההיפרדות מעזה שינה את פניו. ממודל לחיקוי הפכה ההתנתקות למודל של כישלון. למדנו שהגבול לא הרחיק את האויב מאיתנו, אלא אותנו ממנו. ובעיקר שהניסיון להפריד את המלחמה מהחיים, להגביל אותה ולשמור על נורמליות בכל מחיר, הביא למלחמה כל כך נוראית שהיא איימה לבלוע את כל מה שבנינו פה.
תוצאות של חורבן תמונת העולם
התוצאות של החורבן הזהותי, המוסרי והפוליטי הזה הן רבות וקשות. רק קיומה של תמונת עולם חלופית, שהתקיימה בישראל במחוזות אחרים ואולי באופן סמוי גם בחברה החילונית, יכול להסביר את העמידה האיתנה של מי שהמציאות שהכיר התנפצה לנגד עיניו. ואכן, החברה החילונית, יחד עם החברה הישראלית בכללותה, הרימה ראש אל מול איומיה באופן מעורר השתאות ופליאה.
ובכל זאת, הזמן עובר וזה לא נהיה יותר קל. העמידה מול המציאות נהיית יותר כפופה ככל שהמציאות מתמידה באתגרים שהיא מציבה בפנינו. הצלקת של שמחת תורה לא מתאחה. היא דווקא מעמיקה, מתקבעת בבשר. בחודשים שלאחר הטבח היו מי שניסו לרפא את עצמם באמצעות תקווה, שהטבח הזה יוביל לשינוי מהותי, לניצחון מזהיר ומוחלט, או לפחות לביטחון ליישובי הגבול. בינתיים נראה שזו התבררה כתקוותם של התמימים. ישראל התגלתה כחזקה מספיק כדי לעמוד בהתקפות, מבפנים ומבחוץ, ובהחלט היו ניצחונות מכובדים, אך היו גם ויתורים, חלקם קשים מנשוא. הניצחון המפואר לא נראה באופק והביטחון עדיין תלוי על בלימה. המפה האזורית משתנה, ומעמדה של ישראל משתנה איתה, מול אויביה ומול ידידיה. בקיצור, המציאות נוהגת כטבעה: אין ניצחון, אין סוף טוב, או סוף בכלל, אין אפילו סגירת מעגל. אין שקט להתנחם בו, ואולי זה אנחנו שמסרבים להתנחם. מסרבים להתמכר לאשליה חדשה, דורשים מעצמנו להצליח יותר מהפעם הקודמת לעמוד על המשמר. לאט-לאט נדמה שהגוף הציוני מתעצב מחדש סביב הצלקת הזו.
יש לומר מיד שאלה לא רק בשורות רעות. בהינתן שאלו פני הדברים ושאיתם אנחנו נדרשים להתמודד, יש צורך לפתח יכולת לראותם נכוחה. המלחמה הארוכה יצרה בחברה הישראלית רצון (גם אם עדיין לא יכולת) להאזנה קשובה למציאות המזרח תיכונית, כפי שהיא חושפת את עצמה ולא כפי שהיינו רוצים שהיא תהיה. וזה חשוב, אבל לא מספיק. נקודת המבט הפרגמטית לא יכולה להחזיק הרבה זמן לבד. היא לא מספיקה כדי לתת פשר ומשמעות, היא לא מספקת סיבה שמסבירה את הקשיים וההתמודדויות. לא סיבה צופה פני עבר, ולא סיבה צופה פני עתיד. נקודת המבט החדשה שנכפתה על החברה החילונית מאפשרת הישרדות, אבל מרחיקה את התקווה. ורבים חשים בכך.
לרבים אין תשובה לשאלה מי אנחנו, ובהתאם אין תשובה לשאלה לאן פנינו מועדות. המלחמה הבהירה שלא רק שהשלום לא יוכל להתממש, אלא שהוא לא יכול להתקיים אפילו כחזון. ויותר מהתוכניות הגיאופוליטיות, אידיאל צביונה של המדינה התערער. נדמה שכל מי שסביבנו, אויבים וידידים, רואים בנו מדינה יהודית לפני הכול. בצל האיום הקיומי, ישראל לא יכולה אפילו להשתעשע ברעיון של "מדינת כל אזרחיה". גם ברמה המהותית, נדמה שיותר ויותר אנשים מבינים שלתרבות יש משמעות שאינה ניתנת לעיצוב מחדש בקלות. תרבויות שונות מייצרות תמונות עולם שונות שמשתרשות באדם, מכוננות את המצפן המוסרי שלו, את הערכים ואת הפרשנות שלו לחיים. מהגר מוסלמי באירופה, שהגיע למדינה מערבית עם פרשנות לעולם, עם סל ערכים הפוך, לא ישתכנע להיטמע ולהשתלב על ידי מקלות וגזרים. לא ברור שכל אחד יכול, או רוצה, להפוך לאזרח מערבי, אינדיבידואל ליברלי, רציונלי ושוחר שלום. וכשמוסלמים בעולם כולו קוראים להשמדת המדינה הציונית, נדמה שה"סכסוך" אינו פתיר.
המציאות שהאדם החילוני נקלע אליה נדמית כפשרה עלובה ביחס לאידיאל שהוא הציב לעצמו, וכעת אפילו לא מורשה לדמיין. ובלי תמונת העולם הזו, נעלמו גם התשובות לשאלות הפשוטות ביותר: מי אני? למה אני חיה פה? למה אני מקווה? הנורמליות הפכה להיות המלחמה, והאדם שהורגל להאמין ולקוות לשלום לא יכול למצוא שמחה או תקווה בעתיד כזה. המרחק ממדינות המערב הולך וגדל, ואין שום סל של ערכים חלופיים או אידיאלים חדשים לשאוף אליהם. אם חשבנו שאנחנו כמו הצרפתים רק בעברית, אז מה אנחנו עכשיו, ולאיזו קבוצה אנחנו שייכים? התחושה אינה שישראל צומחת לקראת עידן חדש, אלא שהיא ברגרסיה: נפרדת מהאידיאלים שלה לטובת ההישרדות, נפרדת מהנורמליות ומהמערב לטובת היהדות, מתבודדת ומתרגלת למצב מלחמתי שוטף. החשש הוא שמדינת ישראל לא תצליח לעצב את עצמה מחדש סביב צלקת השביעי באוקטובר, אלא שהצלקת תבלע את הגוף כולו. במקום לצמוח נישאב לתוך הטראומה וההשלכות הבלתי נגמרות שלה. איך ניתן לעצור את זה?
עיצוב תמונת עולם חדשה
ראשית יש להבהיר שהתמונה העגומה שציירתי בפסקאות האחרונות היא חלקית בלבד. כוח העמידה של החברה החילונית ברגעי משבר מראה שהיא לא סובלת מהיעדר משמעות, ובוודאי שהיא לא ויתרה על החיפוש אחר משמעות. להפך, נדמה שגם כשהמבנה החילוני-ליברלי החל להתפורר, החברה החילונית שאבה מקורות כוח ממעיינות אחרים. אם כך נשאלת השאלה – איזה מעיינות אלו?
אני מציעה לחפש את עולם המשמעות החילוני החדש דווקא מתחת לפני השטח. בוודאי שלא נמצא אותו בשיח התקשורתי או הפוליטי: ערוצי חדשות המיינסטרים מלאים בזעם ובייאוש, מאדירים ומצדיקים את תופעת הירידה מהארץ בשם המלחמה הפוליטית בממשלה, ועסוקים בעיקר בחיטוט בפצע. גם השיח הפוליטי שמקודם באזורים אידאולוגיים מסוימים מבטא הרמת ידיים מול המציאות, ולא ניסיון לצמוח ממנה. חלקים מפוליטיקת השמאל-מרכז עוד מנסים להיתלות בשאריות תפיסת העולם הקודמת כדי להעניק תקווה מסוימת למצביעיהם הפוטנציאליים, אחרים נמנעים מהצורך בתפיסת עולם כלשהי ומציעים כתקווה רק את החלפת ההנהגה הקיימת, בלי לפרט מה החלופה. גם התקשורת וגם הפוליטיקה, מדורות השבט המסורתיות של החברה החילונית, מהוות ביטוי לאותו שבר שתיארתי. זהו חוסר אונים של דור שמעולם לא העסיק את עצמו בשאלות הבסיס. דור שהעביר את שנותיו בבניית קומות על יסודות שהונחו בשבילו ונשכחו, שהוסתרו מתחת לבניין ונרקבו. ברגע שאלו קרסו, הוא נותר חסר כלים מול הבית ההרוס, וכל שביכולתו לעשות הוא להצביע על ההריסות ולהציע להדביק אותן בחזרה. בנייה חדשה אינה אפשרות עבורו.
אך מדורות השבט המסורתיות אינן ביטוי שלם, ובתוך החברה החילונית והליברלית ישנם זרמים חדשים. הטבח של שמחת תורה לא גרם לאנשים לברוח ולהרים ידיים אלא להינטע עמוק יותר, באדמה ובזהות הציונית שצמחה ממנה. אם פעם השאלה הפופולרית ביותר בשיעורי חברה או בתנועות הנוער החילוניות הייתה – "מה אתה יותר, ישראלי או יהודי?" – בשנים האחרונות השאלה הזו איבדה מכוחה. הישראלי והיהודי אינם נפרדים עוד, ואפילו אפשרות הבריחה מישראל לא מהווה בריחה מהזהות המעורבת הזו. היהדות נאחזה בנו והחברה הישראלית נאחזת בה בחזרה. מאז החלה המלחמה חילונים רבים רואים בעצמם יהודים יותר מאי פעם. לא דתיים יותר, אלא יהודים יותר. כאן עולה השאלה, מה זה בדיוק אומר? ולכך אין לרבים תשובה, בוודאי לא תשובה טובה.
נקודת המבט הדומיננטית והמפורשת של החברה החילונית נשברה. את מקומה מנסה לתפוס נקודת מבט מעורפלת עדיין, שכמו צצה ממעמקי התת-מודע הקולקטיבי שלנו. העבודה הנדרשת אם כך היא עבודה של חשיפה ובנייה. יש לברר את הכוח הבלתי מוסבר הזה, שחיבר אותנו ליהדות באופן בלתי נפרד מאז השביעי באוקטובר, ולתת לו מילים חדשות. אלו צריכות להיות מילים שאנחנו, היהודים החילונים הישראלים, יכולים להבין ורוצים לדבר. במצב הנוכחי הישראלי הממוצע רואה את עצמו כיהודי באופן מהותי, אך כשהוא חושב במפורש על היהדות, הוא לא מצליח לתאר אותה אלא ככת עתיקה, חרדה, שמתעלמת מהמציאות וסומכת על חסדי שמים. לפיכך כאשר החילוני מבקש להצדיק את מסלול החיים שלו – את חייו בישראל, את גידול ילדיו בארץ, את המילואים הארוכים והריצות למקלטים – הוא לא יכול שלא לחוש חסר מילים. הסיבה היסודית לכל הבחירות האלה, היהדות שעומדת בבסיס הציונות שלו, היא תחושה עמוקה אך מבולבלת. כשמנסים לתת לה ביטוי, היא הופכת חסרת פשר, לא רלוונטית לחיים החילוניים.
וכאן בדיוק הוא צודק. יהדות שאינה רלוונטית לחיים הלאומיים בישראל במחצית הראשונה של המאה ה-21 אינה מספקת אותנו, מכיוון שאלה בדיוק החיים היהודיים שאנחנו מבקשים לחיות. כדי שהיהדות תוכל לענות על שאלות כמו מי אנחנו, ולאן פנינו מועדות, נדרשת עבודה רבה. לא רק מצד החברה החילונית, אלא גם מהחברה המסורתית והדתית-לאומית. החברה הציונית כולה צריכה להירתם למשימה של בניית תמונת עולם משותפת, חדשה-ישנה, שמעגנת מחדש את הציונות ביסודות היהודיים שלה.
יהדות כדת הבוחרת בחיים
ארצה להציע נקודת פתיחה ליצירה הזו: היהדות כצורת חשיבה שמעניקה משמעות לחיים עצמם. תמונה סטריאוטיפית של דת בעיני החילוני הממוצע היא הצגתה כבריחה מהחיים, או "אופיום להמונים". הדת מאפשרת לאדם להיתלות בכוח עליון, במשמעות נצחית, באחדות הגדולה של היקום, ובכך לברוח מחייו החולפים, מהקשיים המתחלפים והשמחות הקטנות, מחוסר המשמעות שמקיף את הכל. הבריחה הזו מקלה על החיים אך במקביל מוציאה מהם את כל התוכן שלהם. היא הופכת את האינדיבידואל לחלק ממשהו גדול ומעלימה אותו כליל. ההנאות שלו והסבל שלו חסרי חשיבות מול הנצחי. צורת החשיבה הזו כשהיא נמתחת לקיצון, מובילה למסקנה שהחיים של הפרט הם כאין וכאפס לעומת האל וקדושתו, והקרבתם על מזבח הנצח היא רגע יחיד של משמעות.
אין להתפלא שחילונים מתרחקים מהדת הזו ומכל מה שהיא מייצגת. מולה הם שומרים על העצמי שלהם נבדל, אינדיבידואל מפוכח, ששם את מלוא כובד משקלו על החולף וחסר המשמעות. אין שום דבר שהוא מעבר לחיים עצמם, והחיים הללו, גם אם חסרי משמעות, הם כל מה שנותר לעסוק בו. בתוך תמונת עולם כזו קל להימשך לתפיסה שלפיה האמת עצמה אינה נמצאת מעבר להישג ידינו ולכוח דמיוננו. אין דבר קבוע אלא רק מקבצים של משמעות מדומיינת. הערכים, הלאום, המשפחה, אפילו העצמי – כל אלה הבניות חברתיות שמנסות להעניק משמעות למה שאיננו אלא כלום.
חשוב לציין שהריקנות הזו לא יכולה לתאר באופן מלא את מצבה של החברה הישראלית החילונית. חברה שמשמרת בכוח ובאהבה את המוסדות "המומצאים" האלה, ומוכנה להקריב את חייה עבורם. זו בדיוק הנקודה שבה נדמה שתפיסת עולם שאינה מודעת משחקת תפקיד בהסוואת הפרדוקסים הללו, הסתירה בין התפיסה המדוברת לבין החיים בפועל. אך ככל שההקרבה הנדרשת יותר גדולה, כך הסתירות צפות על פני השטח ונדרש לספק להן מענה. היהדות להבנתי, יכולה לספק בדיוק את זה. למעשה האלטרנטיבה "החילונית" שתיארתי מקבלת על עצמה את הנחות המוצא ה"דתיות". לפי הרעיון הדתי כאמור, האמיתי הוא רק הקבוע והנצחי, ורק הוא יכול להיות בעל משמעות. בהינתן שאין דבר כזה אל או נצח, אנו נותרים רק עם החולף והמשתנה. בגלל שקיבלנו את חלוקת המשמעות ה"דתית", אנחנו מקבלים על עצמנו שהחיים הדינמיים אינם יכולים להיות הדבר האמיתי, אנחנו מקבלים על עצמנו את חוסר המשמעות של חיינו. אך מי אמר שזו החלוקה היחידה?
היהדות מהווה אלטרנטיבה לשני הקצוות, היא מציעה תמונת עולם שבה החיים עצמם רוויי משמעות. היהדות מציעה דיאלוג ייחודי בין המשתנה והנצחי, בין האדם לאלוהיו. דיאלוג שבו לאדם יש קול ויש עמידה, ששואבים משמעות מהאלוהי מבלי להיבלע בתוכו. האדם היחיד והחולף חשוב לא פחות מהעולם שהוא חלק ממנו. ביטוי אחד משמעותי של היבט יהודי זה הוא הדגש הייחודי שהיהדות שמה על חיי המעשה. בכך היא מבהירה לנו שחיי הגוף, כלומר החיים עצמם, הפועמים בנו, אינם פחותים מהרוח ולא ניתן להפרידם ממנה. היהדות מדגישה את ההלכה ומפנה את תשומת ליבנו אל האופן שבו אנו פועלים פיזית ממש, היא דורשת מאיתנו לשים לב איך אנחנו נעים במרחב, מה אנחנו אוכלים ושותים, מתי אנחנו נוסעים ונחים. היא מחייבת אותנו להסתכל ללא הרף על היומיום שלנו ולהעניק לו משמעות, להבטיח שהוא לא ייעלם – לא ייטמע באחדות הגדולה מצד אחד, ולא יאבד כל חשיבות מצד שני.
תמונת העולם היהודית מטילה משקל על החיים, ואפילו החיים הטובים: האדם מצד אחד הוא חלק ממשפחה, מחברה, מאומה, הוא גם חלק מהטבע ומהעולם, יש לו תפקיד והוא יכול להיות טוב יותר או פחות. במקביל האדם נותר אדם, בעל שם פרטי, יחיד ושלם, לא חלק ממשהו גדול יותר אלא בעל ערך אינסופי בפני עצמו. זו לא סתירה, אלא דיאלוג בין שני קטבים של משמעות שמתקיימים במקביל. האינדיבידואליות הזו, יחד עם הדגש על חיי המעשה, מקדשת את החיים. היהדות לא מקדשת את המוות, וזו לא סתם אמירה חסרת משמעות: הנצחיות של המוות לא מעניקה לאדם קדושה ולא מקרבת אותנו אל הנצח. את הקרבה הגדולה ביותר לטוב ולאמיתי אנו משיגים בפעולות החיים שלנו, במשמעות שיש בתוכם.
תמונת העולם היהודית גם מציעה סוג חדש-ישן של פלורליזם. מצד אחד היא מחייבת את המגוון האינסופי של העולם הזה. קדושת החיים לא מאפשרת לבטל את המגוון ולהמירו ברעיון אחד, נצחי וקבוע, סוג יחיד של חיים אידיאליים. אך היהדות לא מוותרת על קיומו של טוב אמיתי שניתן להתקדם אליו. לפיכך היא יכולה להטיל על כל פרט אחריות לקדם את הטוב שבתוכו ואת הטוב החברתי, להעניק לו תפקיד ייחודי בעולם, באופן שלא משטיח את כולנו לאחד אלא מעניק משמעות להבדלים ומחדד את הנפרדות האנושית. הניגודים האנושיים אינם אשליה או הבניה, היהדות דורשת מכל אחד להיות הוא עצמו, ומניחה שלעצמיות הזו יש משמעות פנימית ותפקיד בעולם.
קיפאון מול תנועה קדימה
היסודות הפילוסופיים שתיארתי מעלה, ואני מאמינה שמייצגים לפחות חלק חשוב מצורת החשיבה היהודית, צריכים לבוא לידי ביטוי בתפיסת עולם קונקרטית יותר. בסופו של דבר כשהחילוני מתרחק מהיהדות, הוא לא עושה זאת בגין שורשי מחשבת ישראל, אלא בגלל מה שהוא רואה לנגד עיניו: הלכה, שלא רק שהוא לא מתחבר אליה ברמה המעשית, אלא שמבטאת מבחינתו תפיסת עולם שקפאה בזמן ואינה רלוונטית לחייו. אולי אפילו ביטוי לסט ערכים שאליו הוא מתנגד באופן עקרוני בשל מחויבותו לערכים אחרים, השוויון, החירות, האינדיבידואליזם, הפמיניזם ועוד.
כמובן שהמתח הזה לא ייפתר באופן שלם. היהדות לא יכולה לתרגם את עצמה לליברליזם כדי להקל על החילונים להתחבר אליה. תפיסה יהודית שמציעה את עצמה כסוג של ליברליזם בתחפושת לא תוכל לפתור אף אחת מהשאלות הקשות שעלו עם קריסת תפיסת העולם הליברלית. מי שחושב שמקור המשמעות היחיד בחייו נמצא בתוך העמדה הליברלית, יצטרך להסתפק בה. ההצעה שלי פונה למי שהתייאש מהתשובות שתפיסת העולם הליברלית מציעה, וחושב שצריך להתחיל לחפש מקורות נוספים, גם אם לא חלופיים. כפי שכבר העליתי כאן, כדי לשמור על מעמדם של ערכים ועל יכולתם לייצר משמעות בחיינו נדרשת מידה מסוימת של קדושה, שאותה הליברליזם זנח מזמן. בכך הוא שמט את הקרקע מתחת לתפיסת העולם הליברלית עצמה. לפיכך ההצעה לעגן את ערכינו מחדש בדת, או בתפיסה של קודש, היא באופן עקרוני הצעה פרו-ערכית. השאלה היא, איזה ערכים בדיוק היהדות מסוגלת לעגן?
ראשית, חשוב להכיר בכך שערכים רבים שהחילוניות מחזיקה התגבשו מתוך תפיסת עולם יהודית ועל בסיסה. ניתן וראוי לטעון על כך בהרחבה, אך הנקודה הבאה מספיקה לענייננו: המוסר המערבי כולו מתבסס על הנחה שלחייו של האדם הפרטי, של כל אדם, יש ערך ייחודי, שאינו ניתן לחישוב או להחלפה בשום דבר אחר – לא בעקרונות ערטילאיים, לא ברכוש, ואפילו לא בחיים של אחרים. הנחה זו שאובה ישירות מתפיסת העולם היהודית ומרעיון קדושת החיים, שאותו הזכרתי. רעיון זה מנוסח באופן חד ביותר בקטע המפורסם ממסכת סנהדרין:
ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם (משנה, סנהדרין ד, ה).
ניתן לפרש את הטקסט המפורסם הזה בדרכים רבות, אך המסר העיקרי שלו מובהק: כל אדם הוא יחיד ומיוחד וערכו האינסופי ניתן לו בגלל יחוד זה. אין אדם אחד זהה לאחר וחייו של אחד לא יכולים להיות מוחלפים בחיים של אחרים. החיים הם קדושים, ערכם אינו מותנה והוא ניתן ברגע הבריאה. טענות אלה עשויות להישמע דתיות או מיסטיות, אך למעשה הן מוטמעות בתפיסה המוסרית החילונית שלנו ומצדיקות אותה. רק ערכם הייחודי של חיי האדם, קדושת החיים, יכול להסביר את האופן שבו אנחנו תופסים את הטוב והרע בעולם.
מלבד איתור היסודות הערכיים ביהדות, חשוב לשים לב שליהדות יש יכולת מופלאה לנוע יחד עם העולם. כאשר פרשנותנו את העולם משתנה, היהדות לעיתים קרובות משתנה איתה. ההלכה, שתופסת מקום כה מרכזי בתפיסת העולם היהודית, נדרשת תמיד לפנות לעובדות העולם כדי להתברר. ההלכה הרי לא מדברת על המחשבות והרעיונות האידיאליים שלנו, אלא על המעשים והפעולות שלנו. על האופן שבו אנחנו מתמודדים עם החי, הצומח והדומם שסביבנו. בשביל להתמודד איתם כראוי היהדות צריכה לתרגם את עצמה לעולם, להבהיר על מה מילות ההלכה מצביעות. את הפרשנות הזו היא מבצעת באופן תמידי, משתנה ומתמשך. כך למשל כאשר ההלכה מורה לא לאכול חלב ובשר יחד, פוסקי הלכה אנושיים, שחיים בחברה ומושפעים מהלכי הרוח שלה, צריכים לקבוע מהו חלב ומהו בשר. בעידן שבו ניתן לייצר חלב ובשר מתורבתים, ההלכה פוסקת באופן שתואם את העולם החדש שהתגלה לנו.
מבחוץ יש מי שרואה בגמישותה היחסית של ההלכה סימן לחוסר הרצינות שלה, לחוסר עקביות או לחוסר יכולתה להחזיק באידיאליים. אך למעשה זה ביטוי לעקרון יהודי מכונן שהזכרתי כבר. היהדות מחפשת את הדרך לחיות את העולם הזה, באופן שמצליח לשמור על המשמעות שטמונה בו. החיפוש אחר משמעות לא מבריח את היהדות לעולם אידאי, אלא מייצר דיאלוג תמידי בין החיים לבין האידיאל. הדבר בא לידי ביטוי בהתמודדותה של היהדות עם המצאות טכנולוגיות, אך גם כשמגיעים לערכים מופשטים יותר. לא במהפכות גדולות, אבל צעד אחר צעד, באיטיות ומתוך אהבה למסורת, ערכים שנהיו מרכזיים לחברה הכללית מצאו את דרכם לתוך העולם האורתודוכסי. מעמד האישה בבתי הכנסת ובהלכה יכול להוות דוגמא אידיאלית למהפכה שקטה ואיטית, שמייצרת שינוי מעשי שמקובל על הציבור, ובדיאלוג מתמשך מושך את ההלכה לכיוונו.
אמירות אלה לא נועדו לשכנע את החברה החילונית לחזור בתשובה ולשמור תרי"ג מצוות (בפרט שכותבת שורות אלה קרובה יותר לעולם החילוני מאשר לזה הדתי). להפך, מאמר זה מבקש להוריד את החומות ולטשטש את הגבול בין החילוניות לדתיות. אני מציעה לכולנו לאמץ תפיסת עולם יהודית, ומבקשת לטעון שזו לאו דווקא תפיסה דתית או חילונית, אלא כזו שמשחקת תפקיד חשוב בתת מודע הקולקטיבי של כולנו, ששואבת ממקור מסוים ומאפשרת את החיים המשותפים. המאמר מבקש להציף אל פני השטח את היסודות שעליהם בנויה החברה שלנו, ומציע להתגאות ביסודות הללו, לא להזניח אותם אלא להשתמש בהם.
כמו שאמרתי, אני מאמינה שעיצוב וחשיפה של נקודת המבט היהודית היא אחת המשימות הגדולות של החברה הישראלית בעת הזו. לא התיימרתי למצות, או אפילו להתחיל את העבודה, אלא להציע נקודת פתיחה שמהווה לדעתי בסיס שכבר היום נמצא בכל חלקי החברה שלנו. גם אם הדברים לא מוכרים לרבים באופן שבו הצגתי אותם, הם מוטמעים בדרך החשיבה הישראלית ומהווים חלק מהדי אן איי הקולקטיבי שלנו. יש ביכולתם להסביר את הפלא הזה שנקרא החברה הישראלית, את היכולת שלה להחזיק תקופה ארוכה כל כך ניגודים חדים ולא להיכנע לאף צד. חברה שנדרשת להילחם מבלי להפוך לטורפת, שמבקשת קודם כל את החיים ואת השלום, אבל יודעת שאלו חיים ששווה להילחם ואפילו למות עבורם. החברה הישראלית היא חברה שמנהלת דיאלוג תמידי בין הנצח לבין ההווה. לעיתים הדיאלוג נעשה קולני ואלים, הוא מדגיש את המתחים בין חלקי החברה, אבל למעשה הוא קיים בכל אחת מהקבוצות שמרכיבות את הישראליות ויש להתחיל ולהכיר בו.
אימוץ של נקודת המבט היהודית יכול להוות מסגרת שתאפשר לחשוב מחדש על רעיונות ישנים וחדשים, שלא דורשת ניתוק מהעולם אבל גם לא מתכופפת בפניו, שמאפשרת לדון בזהות ובמוסר, בפוליטיקה ובחברה, מתוך שפה משותפת. אני מאמינה שיש למסגרת החשיבה היהודית את הפוטנציאל להשיב את שיח המשמעות לכל חלקי החברה הישראלית, לכל מי שלא מעוניין להסתפק בהישרדות ורוצה כלים חדשים לחפש תקווה ותכלית.
