במועד תשעה באב נהגו בעם ישראל לבכות לא רק את שרפת בית מקדשנו וחורבן ירושלים בלבד, אלא את כל הצרות שפקדו את עם ישראל במהלך שנות גלותו. כמאמר אגדת חז”ל על המרגלים, הפך תשעה באב למועד של “בכייה לדורות”. אחת הטרגדיות שעליה נכתבה קינה מפורסמת היא כיבוש האל-מוואחידון את אזור המגרב ואל-אנדלוס במאה ה-12 ורדיפת היהודים האכזרית על ידה.
האל-מוואחידון היו בני שושלת מוסלמית-ברברית קנאית אשר שאפה לטהר את העולם המוסלמי מקלקלותיו (או ממה שראתה בתור שכאלה), כשאחת מהן הייתה לדעתה הסובלנות היחסית כלפי יהודים ונוצרים. במקומות שונים אותם כבשו האל-מוואחידון הם העמידו את היהודים בפני הברירה להתאסלם או למות; כך למשל בעיר סיג’ילמסה בדרום מרוקו (לימים תפילאלת) שהייתה מרכז תורני חשוב עוד מתקופת הגאונים נהרגו מאה וחמישים יהודים על קידוש ה’ בשל ניסיון האל-מוואחידון לכפותם להתאסלם. הרמב”ם, שהוא ובני משפחתו נאלצו לברוח מקורדובה מפני כיבושי האל-מוואחידון, כתב אז את “אגרת השמד” המפורסמת שלו, ובה התיר ליהודים להתאסלם למראית-עין כדי להציל את נפשם, בד בבד עם הניסיון לברוח למקום אחר בו יוכלו לחזור אל יהדותם בגלוי. ואכן יהודים רבים ברחו אז מאל-אנדלוס למרכזים אחרים: כך משפחת הרמב”ם, למשל, ברחה למצרים, ומשפחות רבות אחרות ברחו לספרד הנוצרית ולפרובאנס, ביניהן משפחת המתרגמים הגדולה אבן-תיבון, משפחת קמחי ועוד.
רבי אברהם אבן עזרא שברח מפני הרדיפות לרומא, קיבל את השמועות העצובות על גורל היהודים באל-אנדלוס ובמגרב וכתב בעקבותיהן קינה מפורסמת שנפתחת במילים: “אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם. וּסָפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדָיִם. עֵינִי עֵינִי / יָרְדָה מַיִם”. בקינה העצובה אך היפהפיה שלו מפרט אבן עזרא על ערים רבות הן במרוקו והן באנדלוסיה, ביניהן: סביליה, קורדובה, לוסנה/אליסנה (שבספרד), סיג’ילמסה, מרקש, פאס, תלמסאן, סאוטה, מקנס ודרעא (שבמרוקו), וכן תלמסאן (שהיום באלג’יריה). חשוב להבין שבאותה התקופה מרוקו, אלג’יריה ואנדלוסיה נחשבו ליחידה תרבותית אחת. אגב, בגרסה מאוחרת לשיר שנמצאה בגניזת קהיר, הוסיף משורר עלום כמה שורות על הקינה בהן התלונן על האבן עזרא ששכח להזכיר גם את גורלן של ערים נוספות בלוב ובתוניסיה:
“ולמה אברהם קצת מקומות שכחת / עיר לחמה וגם קפצה (=גאפסה שבתוניסיה) וג’ירבה (=האי ג’רבה) לא זכרת/ אשר גלו ברוב גלות ועונם דלגת…”
הקינה נכנסה לסדר הקינות של תשעה באב במסורת יהדות תפילאלת, זו שקמה על חורבות סיג’ילמסה הנזכרת, ושבה כאמור נרצחו מאה וחמישים היהודים על קידוש ה’. להלן הנוסח המלא של הקינה, בתוספת איות מקובל בעברית מודרנית של שמות הערים בסוגריים:
אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם,
וּסָפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדָיִם.
עֵינִי עֵינִי / יָרְדָה מַיִם.
בְּכוֹת עֵינִי / בְּמַעְיָנִי / עַל עִיר אֶלְיוֹסַנָּה (לוסנה),
בְּאֵין אָשֵָׁם / לְבָדָד שָׁם / הַגּוֹלָה שָׁכָנָה;
בְּאֵין סֶלֶף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה,
וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עַמָּה / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה;
בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמָנָה,
וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָל הוֹדוֹ פָּנָה,
וְיֵשׁ הֹרְגִים / וְיֵשׁ עֹרְגִים / מָקוֹם, אָנֶה וְאָנָה,
מְקוֹם תְּפִלָּה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתָּנָה,
וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֵל הַנֶּאֱמָנָה,
לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה,
וְאֵין לִי דֳּמִי / וְאֹמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם.
וְרֹאשׁ אֶקְרַח / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אַשְׁבִּילְיָה (סביליה),
עֲלֵי נְשִׂיאִים / וְהַקְרֻאִים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ.
וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בַּשִׁבְיָה,
וְעַל בָּנוֹת / וּמַעֲדַנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה,
וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאֹד קוֹרְטְבָה (קורדובה) / וּתְהִי כַיָם שֶׁאִיָּה,
וְשָׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה;
וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בְּגַיָאן (חאאן) גַּם אַלְמַרִיָה,
וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מְלַקָּה (מלאגה) / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה.
וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה.
לְזֹאת אֶסְפְּדָה / וּמַר אֶלְמְדָה / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה,
לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמָּאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם.
וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סַגְלְמַאסָה,
וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מְאוֹרָם חֹשֶׁךְ כִּסָּה;
וְשָׁח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבִּנְיָּה נֶהֱרָסָה,
וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בְּרַגְלַיִם נִרְמָסָה;
וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מַרְאכָס (מרקש) הַמְיֻחַסָה,
עֲלֵי יְקָרִים / מְדֻקָרִים / עֵין אוֹיֵב לֹא חַסָה;
אֲהָה אָפַס / קְהַל פַאס / יוֹם נָתְנוּ לִמְשִׁסָה,
וְאֵי חֹסֶן / קְהַל תַּלְמְסֶן / וְהַדְרָתָה נָמַסָה;
וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סַבְתָּה (סאוטה) וּמַכְנְאסָה (מקנס),
וְסּוּת אֶקְרְעָה / עֲלֵי דַרְעָה / אֲשֶׁר לְפָנִים נִתְפָּשָׂה,
וּבְיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמָם כְּמַּיִם.
וּמָה אַעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה,
וּמֵאֵלִי / וְצוּר חֵילִי / רָעָה אֵלַי כָּלְתָה,
לְמִי אֶשָֹבֵּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה,
וְחַם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עִוְּתָה;
וּמֵאַרְצָה / מְחוֹז חֶפְצָה / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה,
וְנִכְלָמָה / וְנֶאֱלָמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה;
וְעִם כְּאֵבָהּ / וּבִלְבָבָהּ / לְחֶסֶד צוּרָה קִוְתָה,
לְצַוֹת פְּדוּת / וּמֵעַבְדוּת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה;
בְּבֵית כְּלָאִים / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה,
וְרַק בִּכְיָהּ / עֲלֵי לֶחֱיָהּ / בְּיָד אָמָה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ
מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יֵרָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמָיִם.
בתמונה – ציור של הכובשים האל-מוואחידים מאת הצייר הסקוטי אנגוס מקברייד (1931-2007):
