ירושלים- הלב, המעיין והגעגוע… רעות עמאר

סבא של רעות במכולת בקטמון

שתפו את המאמר עם חברים

"יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב
לְךָ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב

[…]

הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם
וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרַב".

(רבי יהודה הלוי)

איך כותבים למישהי שהיא גם משהו. לא סתם 'משהו', אלא הדבר. שהיא גם מושא האהבה וגם האהבה עצמה… גם דמות וגם מקום.

האמת שכך ממש, כמקום וכדמות, בדרך כלל נשית, נרקמו מאות ואלפי שנות יצירה ושירת געגוע ואהבה – אליה ועליה.

כ"ח אייר – יום חגה ואיחודה של עירנו, אהובת לבנו.

על ציר הכמיהה והכיסופים שנשזר ברצף הימים האלה, ימי ספירת העומר ; בין לידתו ובקיעתו של העם בגאולתו מתוך ים סוף, המצוינת בפסח, לבין טקס התבגרותו וקבלת תורת הרוח במעמד הר סיני – מתן-תורה, חג השבועות – אנחנו מציינים וחוגגים את עיקר יסודות קיומנו וזהותנו האישיים והלאומיים – העם, התורה, הארץ, העצמאות. ובתוכם ובליבם – ירושלים.

נראה שבדיוק מתואם לתדר – נקבע בדורנו יום חגה של ירושלים, ויום הזיכרון לנספים בדרך אליה, אחיותינו ואחינו בני העדה האתיופית.

"עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם : יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו"

(תהילים קכב)

מעניין שבאזכור זה, כמו במקורות רבים נוספים בהקשר של ירושלים, נותר טמון תמיד יסוד הגעגוע. וגם המגיע אליה – נותר נוגע-לא-נוגע. קרוב ורחוק וקרוב גם יחד. רגלינו עומדות בשערים.

נשיאת פנים לירושלים, פירושה להבין שגם כשהגענו, אנחנו עוד בדרך… לירושלים של מעלה.  

ב-1931, ערב חג הפסח – יצאה משפחת עמאר הצעירה מבין כתלי המלאח במרקש, במסע לארץ ישראל. סבתי וסבי – עליזה ואליהו, אמה של סבתי – אסתר, ושלושת ילדיהם, ילידי מרוקו; חפציבה, רפאל ושלמה. חיים יפים ועשירים היו במגרב – אבל הלב הכוסף למזרח, לא נתן מנוח. בתנועת עקירה עצמית מהירה וכואבת אבל נחושה באמונה, ובמסע מפרך שעבר בשייט בין מרסיי, בירות וחיפה וכרוך היה בתלאות רבות ובתשלום שלמונים וסכומי עתק לעליה עצמאית, הגיעה בסופו של דבר משפחתנו הצעירה אל הארץ הנכספת. יעדו של מצפן הלב היה ברור. ירושלים העתיקה, העיר שבין החומות, הצופה וקרובה למקום המקדש. את הדרך עשו על עגלה רתומה לסוס. בתהליכי הקליטה וההתאקלמות שארכו כמה חודשים – חיה משפחתנו תקופה קצרה בדירה אחת עם משפחה ערבית, שם חלקו מטבח משותף, חיים שהיטיבו להכיר במסורת התרבותית עם שכניהם במרקש.

תוך זמן קצר הפכו לבני הארץ והמקום וחשו ברוחם ובנפשם את היותם דור התקומה והתחיה. גדול  האחים התגייס להגנה, הצעיר – לאצ"ל. בשתיקה רועמת – נלחמו שניהם במאבק על ירושלים בין מאורעות הדמים ובימי תש"ח, כאשר המשפחה מוסיפה לגדול ולהתרחב ל-11 ילדים בהיותם ברובע. גם בכורת הבנות והאחים הקטנים – נקראים לדגל בלחימה על ירושלים העתיקה ומשמשים כקשרים בין עמדות הלחימה של ההגנה.

עם נפילתה של העיר וחתימת כתב הכניעה מול עבדאאלה אתל, מפקד הלגיון הירדני – נלקחו סבי אליהו ודודי רפאל בשבי הלגיון הירדני למחנה השבויים אום ג'מאל שבירדן. שאר המשפחה מגורשת לגורלה, אל מחוץ לחומות ומגיעה עם מגורשי העיר העתיקה לשכונת קטמון הישנה, שם נטעו שורשים מחדש, עם חלל שנותר, בדמות הגעגוע לבית ההוא… במזרחה של העיר.

בשובו של סבא מהשבי, מסרב לקבל או לרכוש נכסים בבעלותו בירושלים החדשה, הוא חולם על היום שבו ישוב אל ההר והבית, אל ליבה הפועם של העיר. באותם ימים פותח מכולת לפרנסתו ובמרכולתו עושה חסדים וצדקה עם רבים. הוא מביא לעולם עוד 3 ילדים, ביניהם אבי, בן הזקונים, ושב וחוזר כשליח הסוכנות היהודית למרוקו, למרקש – לאסוף ולהוביל עליות נוער עברי.

מעט לפני ששת הימים – נפטר, לאחר חולי קשה וממושך, ובניו – בין משחרריה של העיר כקצינים ולוחמים בצה"ל. הוא לא זוכה להגשים את חלומו… אבל אנחנו, בני ביתו ומשפחתו הענפה – כן. בעלי נס המכירים בנסנו ומשתדלים לזכור אותו בכל יום.

קפסולת הגעגועים – שנפתחה והתמוססה והחלה להניע ולהגשים את עצמה בארץ ישראל במאות האחרונות, לא התפרצה משומקום. היא נישאה בקרבם של אמותינו ואבותינו במשך דורות רבים… בהעברה בין-דורית. 'לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים'. לכולנו ישנה פיסת הקשר וחיבור אל העיר הזאת, שבסיפורה מספרת סיפורנו כעם וכפרטים. ברוחה הגדולה והרחבה – יכול כל אדם למצוא את מקומו.

המדרש הידוע לפסוק זה מופיע בתלמוד הירושלמי (מסכת חגיגה, פרק ג, הלכה ו) :

"אמר ר' יהושע בן לוי: ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים".

ירושלים במהותה מושכת ואוספת אליה את המגוון, פסיפס מורכב של אנשים, דתות ותרבויות – מתוך סגולתה העמוקה לחיבור ולנשיאת הפכים. תנועות ומושגים הופכיים וסותרים זה לזה, שוהים בכפיפה אחת בירושלים. מושג ה'שלום', המרומז בשמה, בא לביטויו בה בכך שמשלימה ומחברת את המרחב בין פרטים וחלקים שונים ואחרים זה מזה לכדי שלם אחד, שבו, בחזונה ובחזון הנביאים – כל הקולות כולם נשמעים באופן הרמוני.

העיר היושבת בתפר בין הר למדבר, כאומרת שגם במקום הקבע – נוגעות רוחות המדבר והנוודות, שהיו ראשיתו הביוגרפית של העם וגם מנת חלקנו בתפוצות השונות. מזכירה שמעל ומעבר לכל מעשה פולחן חומרי ומעשי – נועדה הרוח והשכינה לשרות, שהמבנה והמקום בארץ שואפים למפגש עם האינסוף.

בסיפור 'הלב והמעיין' של רבי נחמן (שכוסף לירושלים כשהוא במזרח… אירופה), עומדות שתי ישויות זו מול זו; הלב – במקום אחד, והמעיין – על ההר שכנגד. ישנו קשר קבוע של ראיה בין השניים, והוא מקור חיותו של הלב. הלב משתוקק להגיע למעיין אך חושש שינתק את קשר הראיה, בתוך ההליכה אליו. כך נמתח בין השניים קו חיים של געגוע מתמיד ומחיה. ומחייב.

לאורך כל ימיו של עם ישראל – שאב השראתו וחזונו מתוך זיכרון ומבט מתגעגע אל עבר ירושלים, כתמצית זהותנו וסיפורנו. וכמקום ממנו נקראת קריאה רוחנית ומוסרית נשגבה. זכינו בדור שבו ירושלים אינה רק זיכרון שברוח אלא גם חלק גאוגרפי מחבלי ארצנו. וגם היום – היא עודנה מזכירה לנו שרגלינו בשערים, שיש עוד דרך, שיש עוד חיבורים לעשות… והרבה אור וטוב לחגוג.    

וגעגוע לאינסוף…

חג ירושלים שמח !

עוד מאמרים

מחכמה למעשה

ממחשבה לפעולה – פיתוח יוזמות המחברות בין שורשים יהודיים לצרכים עכשוויים.

שבת כארמון בזמן

השבת כמקום מנוחה והתחדשות המחבר בין אנשים למסורת, חברה וקהילה.

שבת האחרונה פקדה את מרוקו רעידת אדמה בעוצמה 6.8 בסולם ריכטר. תוך כדי פיוטי השבת רעד חזק מטלטל את הבית ולאט לאט מתברר שזה לא עניין חולף אלא רעידת אדמה של ממש. מבנים מסביב קורסים, אנשים נסים על נפשם בתפילה חזקה לשרוד את הרגעים הקשים – וגם אנחנו ביניהם. רעידת אדמה מטלטלת את הבית ואת הלב.
דילוג לתוכן