ד"ר דוד ביטון, יו"ר כולנא על מסורת חג הפסח שלו

278369251_1818677171672543_9026754251555814279_n

שתפו את המאמר עם חברים

בבהילו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא בני חורין. הזכרון המעצב שלי מליל הסדר הוא טקס פשוט ואהוב שבו אבי לוקח את קערת הסדר עם המצות והכיסוי הארוג שהביאו ממרוקו. אבי היה מעביר אותה בסיבובים מעל ראשי כל אחד ואחד מיושבי הסדר (גם מעל תינוקות ולעתים אף על בטנה של אשה הרה) ולבסוף על גבי השולחן כשכולנו שרים "ביבילו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא בני חורין" ומצהללים. תוך כדי השירה והצהלולים, היתה גם ברכה אישית לכל אחד על פי צרכיו ושאיפותיו. לקערת הסדר עצמה קראנו "סיניא דביבילו" – בשיבוש של המילה "בבהילות", שם המנציח את רעיון החיפזון בדרך להיותנו בני חורין. זה היה הרגע שבו הרגשתי את הכניסה לחג ובמיוחד כשהעבירו אותה מעל הראש שלי ואני הייתי במוקד. בהתבוננות לאחור אני רואה בטקס זה את היציאה האישית של כל אחד אל החירות, במעין "הכתרה", בה המשפחה מנכיחה אותו סביב השולחן ונותנת לו רגע שכולם ממוקדים בו. אולי זה הרעיון העמוק של חירות. בבהילות של מנוסה ואיום קבוצתי – לא מבחינים באדם הפרטי והוא רק חלק מקולקטיב חסר פנים. החירות מתבטאת בזמן אישי המוקדש לכל אחד, על ייחודו ומרכזיותו. אם בראש השנה אנו ממליכים את הקב"ה על עולמו, אולי בליל הסדר אנו ממליכים כל אחד מהמסובים ומזכירים לעצמנו שאנו בני חורין לחלום ולהגשים בעולם.

בתמונה: הסיניא דביבילו של אמא מסעודה ואבא אליהו זכרם לברכה

עוד מאמרים

משולש האורות – ד״ר דוד ביטון

משולש האורות שנדליק הערב מערבב בין נרות רבים ותפקידם: נרות השבת נועדו להאיר את הבית, נרות חנוכה לזכרון הנס ונרות הנשמה נועדו ל"האיר" את נשמות

שבת האחרונה פקדה את מרוקו רעידת אדמה בעוצמה 6.8 בסולם ריכטר. תוך כדי פיוטי השבת רעד חזק מטלטל את הבית ולאט לאט מתברר שזה לא עניין חולף אלא רעידת אדמה של ממש. מבנים מסביב קורסים, אנשים נסים על נפשם בתפילה חזקה לשרוד את הרגעים הקשים – וגם אנחנו ביניהם. רעידת אדמה מטלטלת את הבית ואת הלב.
דילוג לתוכן