היינו מוכנים לכך שמלחמות בין העמים הפרימיטיביים לבין העמים המתורבתים, מלחמות בין גזעים הנבדלים זה מזה בצבע עורם כמו גם מלחמות בקרב העמים הפראיים והפחות מפותחים של אירופה, ונגדם, ימשיכו לגזול עוד זמן־מה מן האנושות. ואולם העזנו לקוות אחרת. מאומות הגזע הלבן הגדולות, שליטות העולם אשר לידיהן נפלה הנהגת המין האנושי, אלו העסוקות בטיפוח אינטרסים חובקי עולם, ואשר ההתקדמות הטכנית בשלטון האדם על הטבע כמו גם הישגי המדע והאמנות הם תוצריהן, מעמים אלו ניתן היה לקוות שידעו להגיע לכדי הבנה על אודות דרכים אחרות ליישוב מחלוקות וניגודי אינטרסים. (פרויד, 'מחשבות לעת מלחמה ומוות', עמ' 49)

פתיחה שהיא אנתרופולוגיה פילוסופית

הציפיות הנמוכות שיש לפרויד מאלו שלא משתייכים לאומות הגזע הלבן לא מפתיעות כל כך. אבל התקוות שלו לגבי דרכי "הנהגת המין האנושי" של העמים האירופאים מעלות איזה חשד שפרויד פספס נקודה קריטית בדרכי החשיבה של המערב. ולמען האמת, המסקנות של פרויד בחיבור ממנו מובא הציטוט יאמתו את החשש הזה. בקיצור נמרץ, וזו למעשה אחת הטענות המרכזיות שננסה להוכיח כאן, פרויד פספס את העובדה שרבים מההוגים המשפיעים והמרכזיים של המערב מסבירים את כל מה שקשור בחיים אנושיים דרך מושג המלחמה. מה שננסה להוכיח הוא שהחל משלב מסוים נקודת המבט ממנה האסכולות הדומיננטיות במערב מתחילות לעשות פילוסופיה או מחשבה חברתית היא נקודת מבט שמניחה שחיי אנוש הם לעולם קרב. בניסיון הפילוסופי שלהם לתאר את המציאות, הם יעמידו תאוריה שהעיקרון המנחה שלה הוא שהקוסמוס הוא התרחשות ניצית וקונפליקטואלית. אם נצליח להוכיח את זה, אולי נוכל גם להבין תהליכים רחבים שנוכחים בעת הזאת בחברה הישראלית; תהליכים שכדאי לנו לשים לב אליהם ולבחור כיצד אנחנו מתנהלים איתם.  

יש כאן כל מיני שיקולים פילוסופיים שזה לא המקום להיכנס אליהם. אנחנו פשוט נדלג אל המאה ה-19 ואל הפילוסוף הגרמני גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל. מחשבתו של הגל הניחה תאוריה על־זמנית שמסבירה את האונטולוגיה וההיסטוריה האנושית כתנועה דיאלקטית. אנו לא נוכל למצות כאן את הדיון בדבר הדיאלקטיקה, רק נסתפק בכך שזו תאוריה שמסבירה את המציאות על ידי התנגדות וסוג מסוים של השלמה. בשיטתו של הגל המציאות היא סובייקט מתפתח שמתאפיין בעימות מתמיד בין חלקיו השונים. במילים פשוטות מאלו, משנתו של הגל רואה את הקוסמוס כולו כמעין ישות אחדותית שהכול הוא חלק ממנה. את ההתפתחות של אותה ישות ניתן לגלות בטבע, בהיסטוריה ובתרבות האנושית שהן תהליך תנועתה, התהוותה והתגשמותה. באותו תהליך רוחני של התפתחות ניטש קרב בין חלקים השונים; והללו משפיעים אהדדי, ומתפתחים ומותכים לכדי אחדות שלמה יותר. אם ננסה לרגע לפשט את הדברים נוכל לומר כי הדיאלקטיקה היא מתודה מחשבתית. המתודה הזו מניחה כי המציאות מתאפיינת בתנועה מאבקתית, שבשביל להבין אותה צריך קודם כול להגיע לכלל ההכרה שתנועה זו היא העיקרון המנחה על פיו מתנהל כל מה שאנו מסוגלים להכיר בו בתחום האנושי.   

כמובן שכגורלו של כל פילוסוף, כך גם האקט הפילוסופי הראשון של אלו שבאו לאחר הגל היה להכריז שהוא טעה. אלא שלמרות המוניטין החבוט שלו, הוא שרד מבלי משים עמוק בתוך השיטות של תלמידיו ומתנגדיו. כלומר, את הווקטור המנחה של המחשבה הדיאלקטית שלו הוא הותיר כירושה שנותרה בבסיסה של מחשבת המערב. מאז שהגה את משנתו ועד ימינו אפשר לטעון בצורה גסה למדי כי התאוריה של רבים מההוגים הפילוסופים, ואולי באופן מיוחד דווקא של אלו שניסו להתנער ממנו, מתחילה מהקונפליקט, המאבק והמריבה. כשהתורות שלהם מנסות להסביר את המציאות הן טוענות שיש רכיב אחד שבאמצעותו ניתן להכיר בטבעה האמיתי; ורכיב זה הוא המלחמה. למרות ההתנגדות הרבה שהגל עורר, המורשת הפילוסופית שהוא הנחיל חלחלה והשתרשה כנקודת מוצא נורמטיבית ממנה מתחילים לעשות פילוסופיה ומחשבה חברתית אסכולות מרכזיות ומשפיעות במערב. הטענה שאנו רואים כאן היא כפולה ומשלימה – לא זו בלבד שאסכולות אלו רואות את כל ההתרחשות האנושית שקדמה להן כמוסברת על ידי המלחמה והרצון לשלוט, אלא שהיא גם מניחה שהחברה קונפליקטואלית מיסודה ושכדי לדון בה צריך לקבל את הנחת המוצא על פיה חיי אנוש הם לעולם קרב.

כעת נוכל לדון בטענה עצמה על פיה ישנו זרם דומיננטי במחשבה המערבית שהוגיו מנסים לאפיין בכלליות מה את הלך הרוח השולט במחשבה ובנטיות האנושיות, כפי שהללו מתבטאים בכל מה שקשור באנושי; דהיינו, בכל מה שקשור לפעולותיו, למחשבותיו, ליצירתו, להגותו, להיסטוריה שלו, לכינון זהותו הפרטית והקולקטיבית ולמוטיבציה של אותו יצור הקרוי אדם. על פי הלך רוח זה, כל ניסיון להבין את קורותיו ומהותו של היצור האנושי נזקק למושג המלחמה, שיכול לפרש כל התנהגות ולהסביר את התהליכים והתמורות של ההיסטוריה. המלחמה עבור מורשת פילוסופית זו היא אינה רק מלחמת האדם בטבע, שיצא למסעות כיבוש ושליטה על ידי המדע ושניסה לכפוף תחתיו את העולם כולו בעזרת ידע; אלא שהיא מתבטאת גם במלחמות האדם באדם, הנאבקים ומתחרים זה בזה בכל מרחבי ההתרחשות האנושיים ובכל שדות העשייה של האנושות. ולסיכומו של עניין, התאוריה של המלחמה טוענת כי מאז ומקדם העיקרון האחד ששולט בכול ושדרכו אפשר להבין את האדם ולתת פשר לקורותיו הוא מלחמה. 

טענה זו מצמצמת למעשה את שלל התופעות לכדי תופעה אחת המתגלה בפנים רבות. המדע מתברר כמרחב בו בני אדם נאבקים באיתני הטבע ומנחילים מסורות ידע בהן הם מגדרים את תחומם ומסיגים את האחר. הדת, המיתוסים והאתוסים המכוננים של חברות שונות מסתכמים ברצון להגביל את כוחו של הטבע על חיינו ובנטייה להגדיל את גבולנו על חשבון מקומם של פולחנים, אמונות ומסורות שונים ושונות משלנו. הכלכלה, המזונות והרווחה הם שדה למאבק כוחני הקשור ליחסי ניצול ולשאיפה האנושית לבלוע את הכול מבלי להשאיר משהו זר לחלוטין מעבר להישג ידנו. האומנות, המוזיקה וההתעמלות נהפכו עניין לתחרות וקאנוניזציה, וחיי המשפחה לעניין הקשור לנורמות ולשיקולי תועלת. כך החלו להופיע בשפה ובעולם הרעיונות של ההגות המערבית בדורות האחרונים מושגים רבים הקשורים למאבק ולמלחמה. בדיאלקטיקה של האדון והעבד המתחרים ביניהם לזכות בהכרה, בזיווג בין ידע לכוח ובאפיון יחסי הכוחות המעמדיים. אפילו לחיי הנפש הגיעה המלחמה, ובתוך הקליניקה היו ועוד ישנם אלו המבינים את האדם דרך הופעתו התוקפנית והאגרסיבית.

זמן מזרח 

מכאן הדברים כבר די פשוטים, כי תופעות אנושיות אינן מתפתחות בתוך חלל ריק או מפציעות מאיזה אין. נוכחותה העוצמתית של המלחמה בתודעה החברתית שאנו חיים בה מרחיבה את גבולה עד לאין קץ וקונה לה שבת בנחלה ללא מְצָרים. הקרב, נהפך לקריטריון מכריע דרכו אנו בוחנים את ערכם של החיים ושבאמצעותו אנו מאשרים ומתקפים כל מה שיכול לעלות על הדעת. שאלות של זהות או עמדה איבדו את היחס הפנימי שלהן אל המשמעויות והערכים הקשורים בלידתן, מכיוון שכעת היווצרותן מוסברת באופן בלעדי על ידי יחסי המלחמה. תופעות אנושיות כמו ידידות, משפחה, אופנות, תרבות ועוד צומצמו כולן לכדי תכלית אחת שהיא הרצון לנצח. למעשה, אנו חיים בעידן בו התממש היפוך על פיו המלחמה קודמת לדברים עליהם נלחמים. היא קודמת באופן סיבתי, היא קודמת כגורם בעל יכולת הֶסברית והיא קודמת בהיותה מניע ומוטיבציה המביאים לכלל מחשבה או פעולה.

כאן אפשר לראות שלושה גורמים שנפגשים עם הסיפור ההיסטורי־פילוסופי שניסינו לספר עד כה. הראשון הוא ההתעוררות של מה שעד היום נקרא המזרח. אותם אנשי מזרח מתחילים להתאגד בחבורות ולהקים להם בתים, הם מובילים תנועות ונואמים בכנסים והם קוצרים את הפירות של המאבקים והקיום האוונגרדי של קודמיהם. גם הבמה המכובדת הזו שאנו עומדים עליה כרגע היא ניסיון ליצור שפה ולהמשיג את ההצעות של המזרח עבור החיים. ההתעוררות הזו של המזרחים היא נטילת מושכות היכן שהן הופקעו מידיהם בכוח, והיכן שזנחו אותן הם בעצמם בעקבות אותה נטילה בכוח. ביודעין ושלא ביודעין, הם מייצרים ומייצרות בזמנים האלה שפה ומגדלים אינטלקטואליים, משוררוֹת, בעלי הון, נשות מעשה ואנשי שם. זריחתו המחודשת של המזרח היא עובדה מוגמרת בחברה שלנו, ולא ניתן להתעלם מכך שהקיום בחבל ארץ הישראלי מושפע מכך בצורה עמוקה.

אלא שהתופעה הזו נפגשת בהכרח עם שני הגורמים האחרים, אם אנחנו מקבלים את ההנחה שאנושיות אינה מתפתחת בחלל הריק. הראשון מביניהם הוא המלחמה שקשורה בחיינו. ולא רק המלחמה הזו שאנו מתקיימים בה עכשיו, אלא מצב המלחמה התמידי של הישויות שמרכיבות את המזרח התיכון. במשך הקיום שלנו כאן המלחמה הפכה להיות עבורנו תנאי אפשרות עבור המחשבה ועבור הקיום הפיזי. אנחנו לא מביטים בדבר ולא מייצרים דבר מבלי לחשוש באופן סימולטני לשבריריות הקיום שלו ובלי להניח את הימצאותו ביחסי המאבק והמריבה. לגדול במדינת ישראל, זה אומר כמעט בהכרח לעמוד באיזשהו יחס עם המלחמות שפקדו אותנו ממצרים ועד הנה. בעת הזאת, שהמלחמה היא אינה רק מושג היסטורי או תאורטי, המלחמה שטפה מעלינו כל מה שיכול היה שלא להיות קשור בה.

המפגש השני של ההתעוררות המזרחית הוא עם המורשת שהניחו לנו אלו שהסדירו את החיים האנושיים כאן עד כה; אלו שקבעו איך עושים פוליטיקה ומה ישתתף בציבוריות הישראלית. כלומר, הופעתם של אנשי המזרח היא על רקע תנאי המגרש בו כעת גם הם נדרשים לשחק. בכדי להשתתף במשחק הישראלי הם נדרשו ללמוד את החוקים והכללים שהתגלמו בדמות ערכי הטוב הקולקטיביים, הנורמות המקובלות, הפוליטיקה המעשית, נתיבי ההון והכוח, התרבות ויחסה לחיים ולמעשה לכל מה שקשור לאנושי. והמפגש הזה היה גם מלחמה. וכזו שלא רק הייתה עניין להכרה אלא גם עניין לשימור וקיום החיים והזהות. מלחמות מהסוג הזה, כפי שנדמה שהֶגל תיאר נכון, מתאפיינות בהשפעה הדדית ויש בהן שימור, הפנמה וקבלה. אבל זה כלל לא מה שחשוב לענייננו. מה שמצער כאן יותר מכול הוא אימוץ פרדיגמת המחשבה. זה הניסיון והיומרה לחשוב את השיטה מנקודת מבטה כאילו ישנה דרך אחת ויחידה דרכה אפשר להבחין באמת לאמיתה. בפשטות, השְבִייה הגדולה ששבו בנו היא שהאמנו שלא ניתן לחשוב שום מחשבה ולא להרגיש שום רגש מבלי להתחיל מהנקודה הארכימדית של הגישה המערבית – המלחמה. 

וזה לא שאין מלחמה בעולם, או שאנשי המזרח לא הגיעו גם הם מתרבויות בהן התרחשו מלחמות. העניין כלל אינו נוגע לשאלה האם יש אלטרנטיבה למלחמה והאם תיתכן אפשרות לבחור בשלום על פניה. הפרובלמטיקה שמעסיקה אותנו כאן היא צמצום המציאות ונקודות המבט האפשריות שלנו עליה לכדי רגל אחת עליה העולם כולו עומד. למעשה, אנו עלולים להעתיק את הכישלון המערבי להיפטר מהדיכוטומיות. מה שהגל ניסה לעשות עם הדיאלקטיקה שלו היה לאחוז במתח שבין אחדות לריבוי. אלא שכמו מרבית מהוגיו של הפרויקט הפילוסופי, שמשלב מסוים השתדלו שלא להתקבע במושגים מוחלטים, גם הוא קרס אל אותה נטייה בסיסית למצוא ראשית ממנה יוכל להסביר כל אחרית. השימוש במושג המלחמה כמפתח הצפנה היכול לבאר את הכול אמור היה להיות אות קין עבור הפרויקט הפילוסופי מנקודת מבטו, אלא שבמסווים מתוחכמים שלא נדון בהם כאן הוא משמש בימינו מקור גאוותו ועליונותו.

מבלי לטעון טענות טבעיות או אותנטיות על מזרחיות ומסורתיות אפשר להצביע בפשטות על הסכנה שצורת החשיבה הזו מהווה עבור אנשי המזרח. הרי הורגלנו לחשוב שמה שהמערב מביא לשולחן הוא טוב מאוד. ויתרה מזו, דאגו להבהיר לנו (בצורה שקרית לחלוטין) שדווקא בארצות האסלאם גדלנו באקלים אלים שאינו יודע דבר מלבד מלחמה. וזה לא שלא היו מלחמות אכזריות בכל רחבי הגלובוס לאורך ההיסטוריה או ששנאת יהודים היא עניין אירופאי בלבד. אבל אולי נוכל להסכים שהמלחמה היא רק מוטיבציה נוספת שיש בחיים האנושיים ושניתן להבין גם דרכה פעילות אנושית. הסכנה שנוכל להצביע עליה כאן היא הפנמה מוחלטת של תפיסת העולם המדכאת. החשש שעומד מולנו כאן הוא שלא זו בלבד שאבותינו ואימותינו נכנסו ליחסי המלחמה על כורחם ובגין כך סבלו מאפליה; אלא שאנו נממש את שאיפותיה של תפיסת העולם הזו, ובכך שנקבל את הנחותיה נשלים מעגל שלם. 

ההתנגדות להפנמת הפרדיגמה המערבית אינה מאבק לשם מאבק. החשש שעומד מולנו הוא האימוץ של נקודת המבט הצרה ששוכחת את העושר הבלתי ניתן לצמצום של החיים. מה שמפחיד כאן הוא מה שעלול לקרות ליחס שלנו למסורתיות. בתוך שדה המאבקים בשילוב הנטיות הרדוקציוניות היא עלולה להיהפך לפתרון קסם, או לאיזו אידאה אוטופית־מוחלטת, שתפקידה להביא סוף וקץ לכל צרותינו ותחילה וראש לפדיון נפשנו. היא עלולה להיהפך לבשורה שאנו מצפים ממנה לסיים את כל מצוקות הקיום ולהתיר את הקשרים הסבוכים של חיי החברה. היא עלולה להיהפך לאיזה עיקרון מסדר שמשתתף ביחסי המלחמה ומנסה לקבץ סביבו כוח ולהפוך לקונצנזוס או לטוב נורמטיבי־קולקטיבי. מה שאנחנו עלולים לעשות לה, זה לגייס אותה לקרבות הגמוניים שמנסים לייצב את החברה בתנועת מטוטלת. אם אכן כך יקרה, אנו עלולים להפוך את המסורתיות ללא מסורתית. במקרה כזה לא יוכלו יותר אנשי המזרח להשתמש במילים "גם וגם" ובאמת להחזיק בתפיסת עולם של ריבוי. כדי לחמוק מיחסי המלחמה, צריך לוותר על היומרה לחשב את הקץ ולהפסיק לראות את החיים בחברה רק כאתגר הדורש צליחה.

אל מול פני הסכנה הזו נוכל לעמוד כמו מסורתיים. נוכל להימנע משאיפות טוטאליות ומנוסחאות שעל פיהם דבר אחד הוא למעשה תמיד דבר אחר. נוכל לחמוק מהדיכוטומיות, ולהיות יצורים מורכבים שנהנים מהטוב שיש לעולמות המרובים להציע. נוכל גם לעשות מלחמות היכן שהן נדרשות, ונימנע מלראות מבעד לעדשת המריבה את מה שאינו שייך למאבק. נוכל גם לטעות בדרך. היתרון בלחיות חיים לא הגליאניים הוא שלא כל דבר צריך להיות שיעור או ירידה לצורך עלייה כי לא הכול צריך להתכנס תחת תוכנית כללית וסדורה. נוכל להשלים עם חוסר שלמות, להודות בטעויות, להצביע על עוולות ולנסות לתקן מבלי לסדר מחדש ומלכתחילה את הנרטיב בכדי להצדיק את מה שאינו ישר. 

בשביל לעשות את כל זה, נוכל להיעזר בשתי דרכי פעולה פשוטות הקשורות זו בזו והמשלימות זו את זו. הראשונה היא האופן שבו אנו מטפלים במילים. כי אם יש גם מלחמה אז הנטייה להמשיג ולהגביל בשביל ליצור זהות איתנה מצדיקה את עצמה. בתוך שדי הכוחות וההשפעות, יש ערך לשימור האני על ידי הבחנות והגדרות. אבל אין רק מלחמה, ואם כך למילים יש גם תפקידים נוספים. הן אמורות לעזור לנו להביע ולבטא, לגלות, להציג ולממש. וכל מה שהמילים מתייחסות אליו וקשורות אליו הוא אולי גם עניין למלחמה אבל הוא גם לא. בעולם בלתי דיכוטומי אפשר לומר שהיחס שהמילים מקיימות בינן לבין עצמן ובינן לבין שלל התופעות הוא באופן מוחלט גם לא עניין למלחמה. ההיפוך התודעתי שאנו חיים בו הוביל אותנו להעמיס משא כבד על השפה, וכעת המילים אוצרות בקרבן גודש גודשים שמשכיח את המילים והדברים. הטיפול הזהיר שנוכל להציע, הוא יחס לשפה שרואה במסע שלה גם את הקרבות שעברה בדרך אך גם את המוטיבציות האחרות שלה. זה יחס שפונה אליה בכבוד ואהבה, ומטפל יפה במילה האמורה.

 דרך הפעולה השנייה היא שימת לב מיוחדת לבריתות ההיסטוריות שאנו כורתים. אם לא הכול הוא עימות, אנחנו יכולים לחבור לשונה מאיתנו ממניעים שונים לחלוטין מהאינטרסים שמציפה המלחמה. אנו יכולים שלא לצמצם אותנו ואת האחר, ולא לעמוד יחד תחת אותה המטרייה רק בשביל לייצב גוש או איזה בלוק. אבל לפני הכול, כשאלה "מטא־מסורתית", עלינו לראות באופן ברור שיש כאלו שכן רואים כך את העולם ולא להשתכנע בבלעדיות של שיטתם. אנחנו יכולים ללמוד מהם ולהכיר בהם ולפתח תודעה פוליטית שרואה גם את ההיבטים הדיאלקטיים של האנושות עליהם הם מצביעים. אבל לא נצמצם את עצמנו לכדי הם ולא נצמצם את העולם כפי שהם מצמצמים. נוכל לראות בפוליטי גם את המידה בה הוא סידור המרחב באופן ממוסד על ידי תפיסת מקום, וגם את המידה בה הוא פשוט מכלול הדברים הדורשים יחס במרחב האנושי. 

    ולסיום, אם קיבלנו את הדברים שנאמרו עד כה, נוכל גם לטעון טענה שאיננה פוליטית במובן הצר של המילה, על אף שאנחנו נמצאים בכתב עת פוליטי. כשאנו באים לדון במסורתיות זה נדמה שהשאיפה להמשיג אותה ולהגדיר אותה מנסה לכלוא את הרוח וחותרת נגד אופייה הגמיש. בניגוד לתנועות, מהפכות, זרמים או מפלגות –  מסורתיות היא מסוג הדברים שהיינו רוצים לומר עליהם שהם פשוט חיים. אבל העולם שלנו הוא באמת עולם של גם וגם. ובאמת יש בו גם הכרח ומלחמות. אלא שבניגוד למטאפורות השחוקות של פרשת דרכים או צומת היסטורי, המסורתיות יכולה שלא להעמיד את העולם כולו על רגל אחת. היא יכולה שלא לראות עולם אחד כעולם האמיתי והממשי ואת העולם השני כעולם השקר והאשליה. ואולי לא סתם בנוסח של "על הניסים" בסידורי עדות המזרח כתוב "על הנחמות"  ולא "על המלחמות". ואולי העולם מתקיים גם מחוץ לשדות הקרב והמאבקים. ואולי נוכל לעשות פוליטיקה מסורתית אך גם לעזוב את המסורתיות לנפשה – שלא נעשה ממנה מלחמה.