השבטיות כמקור לעוצמה – ניתוח היחסים בין השבטים למדינת ישראל בראי משנת מניטו 

גבריאל אראל ריגלר 

מבוא: 

"…יעקב או ישראל? סיבוך עיקרי זה נובע מאי היכולת של כל כוחות האומה לעבוד יחד, במיוחד יוסף ויהודה. אם יש פירוד, יש משבר. משבר זהותי הגורם ר"ל לאיבוד הדרך. אולם צריך להיות אופטימי. כך שרדנו את הגלות האיומה. צריך לראות את ההתקדמות. צריך להתפלל שבאמת "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", שנזכה להבין ולהפנים שאכן השכינה חזרה לציון. היא כבר חזרה. לכן כאשר מדברים היום עדיין על אתחלתא דגאולה, אני חושב שיש כאן טעות. אנחנו הרבה מעבר לנקודה זו. אנחנו כבר רואים נדחי ישראל חוזרים. נדחי ישראל זה חלק מעשרת השבטים. זה כבר מעבר לקיבוץ גלויות. קיבוץ גלויות, זה חזרת היהודים, הגולים מבית שני לארץ. נדחי ישראל, זה הגולים לפני חורבן בית ראשון. הגולים מממלכת ישראל אחרי ההיפרדות מממלכת יהודה. זה "בית יוסף", זה "בית אפרים" שמתחיל לחזור. אנחנו כבר עמוק בשלב זה…" (רבי יהודא לאון אשכנזי, מניטו, סוד מדרש התולדות, מאמר "רוגזו של יוסף") 

החברה הישראלית עוברת משבר זהות רב־ממדי, הכולל הקצנה של תהליכי חלוקה למגזרים הקיימים – עד כדי הקמה של תנועות היפרדות מחד גיסא, ושל ניכור עמוק למפעל הציוני מאידך גיסא. יחד עם תהליכי הקיטוב הפוליטי המתחוללים בכל העולם המערבי, מתרחשת שחיקה של הציונות ושל הממלכתיות כמכנים משותפים לכלל חלקי החברה בישראל. שני התהליכים הללו הובילו את ישראל אל סחרור פוליטי־חברתי מתמשך, שבו המערכת הפוליטית מתקשה להתארגן סביב הרוב הציוני. פעם אחר פעם מוקמות ממשלות הנשענות על קולן של מפלגות שאינן ציוניות באופן מוצהר.

באחד משיאי המשבר חזר שיח ההיפרדות אל השיח הציבורי, ואף נעשו ניסיונות אזרחיים להתארגן סביב רעיון זה ברשתות החברתיות. מבט מעמיק בהיסטוריה היהודית מלמד כי מגזריות או שבטיות הן מרכיב מרכזי ששירת את עם ישראל במרבית המקרים, ואילו היפרדות – לרוב – לא עלתה יפה.

מאמר זה מבקש לטעון כי לאורך השנים, החלוקה לשבטים אפשרה לכל שבט לקיים תפקיד חשוב אחר בהתפתחות ובשגשוג העם – בין בימי הנחלות ובין במודל הקהילתי המקומי בימי הגלות. כיום העם היהודי מחולק למגזרים שונים על בסיס סוציולוגי, כאשר כל אחד מהם ממלא תפקיד שונה, אך ללא הכרה, ללא הוקרה, וללא הסדרה וסנכרון של התפקידים למען מטרה משותפת.

היחס למגזרים השונים נעשה דרך פריזמת הבריתות הפוליטיות, הפוגעת ביכולתנו לראות את תרומתם של המגזרים השונים לעם, ומתמקדת בחתירה של כל מגזר לקידום אינטרסים מגזריים – על חשבון הכלל ובמימונו.

אני מבקשת לטעון כי תהליך חברתי־מדיני של הגדרת התפקידים הללו כערוצי צמיחה לאומיים – שאינם מבוססים על חלוקה סוציולוגית – ואסדרת התפקידים במסגרת חוקתית־פוליטית של חובות וזכויות כלפי הקולקטיב, יאפשרו שגשוג וצמיחה – רוחניים וגשמיים – לעם ישראל.

מאבות לעם 

לקראת סוף ספר בראשית אנו רואים את המעבר מן האבות – אשר מתוארים בהנגדה אל בן משפחה כמו אב או אח שלא בחר בדרך המונותאיסטית – אל שנים־עשר ילדיו של יעקב. בני יעקב, שאינם זוכים להתגלות אלוהית, נדרשים למצוא מנגנון שיאפשר להם לנהל ביניהם את קהילת המאמינים ההולכת וגדלה.

נקודה מעניינת לציון היא כי יעקב ומשה, כל אחד בתורו, בוחרים לקיים את מופעי הברכות לשבטי ישראל דווקא ברגעים שבהם הם חיים יחד – בארץ גושן או במדבר – על סף הכניסה לארץ, בהתאמה. על רקע זה בולטת ביקורתו של משה על בקשת בני גד ובני ראובן להתיישב בעבר הירדן, ולכאורה להיפרד מן הקולקטיב עוד בטרם כיבוש הארץ: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" (במדבר לב, ו). בשל כך הם מבטיחים כי הגברים ייצאו עם הכוחות הלוחמים להשתתף במאמץ המלחמתי של השבטים האחרים.

בספר בראשית, בפרשת ויחי, יעקב מברך או מייעד את בניו – כל אחד לייעודו ולתפקידו – במכלול שייקרא בני ישראל: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל־בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים…" (בראשית מט, א). מדרש תנחומא מנתח את הברכות והתיאורים שיעקב מעניק לבניו, ומסביר בעבור כל אחד מהם מהו ייעודו ומה נועד לו.

ראובן, הבן הבכור של יעקב, מיועד לרשת את יעקב ולהנהיג את עם ישראל. אולם בעקבות חטאו ניטלות ממנו הבכורה, הכהונה והמלוכה. שמעון ולוי אינם זוכים לנחלות – בשל נקמתם באנשי שכם. עם זאת, בכניסה לארץ משה מייעד את הכהונה לבני לוי, תפקיד המחייב אותם להסתובב בין הערים ולאסוף תרומות ומעשרות, כאשר עריהם מפוזרות בין נחלות שאר השבטים. שבט דן מיועד להיות שבט מיוחד, אשר לאחר ניסיון כושל להתיישב בשפלה עובר לצפון עמק הירדן. בברכת יעקב לגד מרומז על אליהו הנביא ועל התפקיד המיוחד שימלא בקרב העם. שבט אשר מתברך בנחלה טובה ובצאצאים טובים, ושבט נפתלי מתברך בנחלה השוכנת בבקעת גינוסר – מן הכנרת ועד לערבה – שהיא אזור פורה ביותר ומותאם לחקלאות שלחין. בנימין ואפרים מתברכים על ידי יעקב, ובפועל מתיישבים במרכז ארץ ישראל. שבט מנשה מתחלק: חציו מתיישב בעברו המזרחי של הירדן וחציו מהעבר המערבי.

במדרש תנחומא אנו מוצאים התייחסות לכך שיעקב מקדים את ברכתו לזבולון לפני יששכר. על יששכר נאמר: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת־הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס־עֹבֵד" (בראשית מט, יד–טו). על פי פשוטו של מקרא, יששכר קיבל נחלה באזור פורה מאוד, ולכן לא יידרש לעמול עמל רב כדי להתקיים. לפי המדרש, הקדמת ברכתו של זבולון נובעת מהסכם שהיה ביניהם: "שזבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה, עשו שותפות ביניהם, שיהא פרקמטיא של זבולון ליששכר, שכן משה ברכן: 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך'" (מדרש תנחומא, פרשת ויחי, סימן יא). כלומר, על פי המדרש, בסוף ספר בראשית מרומז לנו שכבר מרגע התגבשותו של עם ישראל לעם, קיימת שותפות בין לומדי התורה לבין הסוחרים – שותפות המאפשרת ללומדי התורה להתקיים.

עם ישראל: ביחד או לחוד?

רבי יהודה ליאון אשכנזי זצ"ל ("מניטו") היה צאצא למשפחת מקובלים. הוא נולד באלג'יריה בשנת 1922, והתחנך אצל גדולי חכמי צפון אפריקה באותה תקופה – בהם הרב יעקב גורדין וסבו, הרב חיים טובול. במהלך מלחמת העולם השנייה גויס ללגיון הצרפתי, ולאחר השואה היגר לצרפת.

בהגיעו לצרפת נתקל במשבר הזהות של היהודים המקומיים בעקבות השואה, והחל בפעולות למען הנוער היהודי הצרפתי, שכללו בין היתר הוראה בתיכונים יהודיים. במקביל למד בסורבון אתנולוגיה, אנתרופולוגיה ופילוסופיה. השילוב בין האנתרופולוגיה לבין הקבלה, שבה היה בקי היטב, סייע לו לפתח תפיסה ייחודית בנוגע לעם היהודי – זהותו וייעודו.

מניטו יישם את תפיסת התולדות הקבלית על ספר בראשית, וטען כי ספר זה מהווה אב־טיפוס לאינטראקציות האנושיות והיהודיות שיבואו מאז ועד ימינו. בשנות החמישים פגש את הרב צבי יהודה קוק, ובעקבות המפגש החליט לעלות לארץ – החלטה שהתממשה לאחר מלחמת ששת הימים. המפגש והלימוד עם הרב קוק הוסיפו נדבך ציוני־לאומי לתפיסתו.

החשיפה למשנתו של מניטו טלטלה את תפיסת עולמי – הציונית והיהודית כאחת. אף שיש לי עוד הרבה להעמיק וללמוד ממשנתו, ברצוני לשתף באלו היבטים ממנה סייעו לי לפתח מענה לתנועות חברתיות המבקשות לחתור תחת הרעיון הציוני־הממלכתי.

מניטו שוטח בדבריו תפיסה מעמיקה, הרואה את ההיסטוריה היהודית כמהלך ספירלי, שבו מתקיימים אלמנטים מחזוריים. הוא מתאר מחזוריות ביחס לגלות ולגאולה של ישראל ולהבטחות האל לאבות האומה, ומסיק מתוך סיפור חייו של יעקב את המחזוריות הבאה:

המחלוקת עם עשו, לאחר קניית הבכורה, מובילה את עשו לרצות לנקום ביעקב. הדבר גורם להיפרדות בין שני האחים ולבריחתו של יעקב לגלות בארם, אל דודו לבן. לקראת עזיבתו את ארם שומע יעקב כי עשו מבקש להשמידו, והוא נערך למפגש עמו. ואולם, עוד לפני המפגש עם עשו, נתקל יעקב במלאך במעבר יבוק – נאבק עמו, ולאחר המאבק עובר התחדשות זהותית ונהפך לישראל.

לאחר ההתחדשות הזהותית משתנה מערכת היחסים עם עשו, ויעקב שב עם משפחתו לארץ ישראל – אל הגאולה ואל הנחלה.

מניטו לומד מהמדרש כי הפגיעה באח והפירוד בין יעקב לעשו הם בבחינת עוון, ולכן ההגליה מארץ ישראל נתפסת כעונש. הוא מחיל את המודל הזה על שלוש גלויות מרכזיות: גלות מצרים, גלות בבל ופרס, וגלות אדום (רומא). לפני כל אחת מן הגלויות מתקיימת היפרדות בין אחים, ירידה של העם מן הארץ, ניסיון להשמידו בגלות, התחדשות זהותית – ולבסוף גאולה וחזרה לארץ ישראל.

בגלות מצרים – הפירוד בין יוסף ובין אחיו מתחיל כאשר הוא, הצעיר שבהם, ממונה על־ידי יעקב לפקח על עבודתם בשדה. הפירוד מתעצם לאחר תיאור חלומותיו, המעמידים אותו בתפקיד הנהגה מול אחיו הגדולים – תפקיד שלא היה שייך לו באותה עת – ולבסוף הופך לפירוד פיזי במכירתו לישמעאלים.

ניסיון הפירוד מביא את יוסף לתפקיד מנהל אחסון וניהול התבואה של מצרים – תפקיד ההופך את מצרים למוקד משיכה עבור תושבי כנען בעת הרעב. לאחר מות דור בני יעקב והתבססותם במצרים, קם מלך "אשר לא ידע את יוסף", ומנסה להשמיד את בני ישראל – בגזירות על הולדת הבנים ובעבודת פרך.

בגלות בבל – ההיפרדות מתבטאת בפילוג הממלכה בימי רחבעם – לפיצול בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל. פילוג זה מביא לאובדן הכוח הכלכלי, הפוליטי והצבאי של בני ישראל, שהופכים לפגיעים יותר, עד החורבן הסופי בידי נבוכדנצר והיציאה לגלות בבל.

בימי בית שני – הכיבוש ההלניסטי של ירושלים מתרחש על רקע פיצול בבית חשמונאי במסגרת מאבק ירושה. הפיצול הזה משקף הלך רוח חברתי עמוק, שכן כבר כמה עשורים קודם לכן פרץ המאבק בין הצדוקים והפרושים בארץ ישראל – סביב שאלות היסוד של הנהגת החיים היהודיים לאחר מרד החשמונאים. סוף הסיפור מוכר: הרומאים ממנים שליטים מטעמם, ההיפרדות בעם מחריפה – עד למרד הגדול ולחורבן בית המקדש.

מניטו מנסח עיקרון: בני ישראל נענשים ויוצאים לגלות כאשר הם אינם מצליחים לתקן את משוואת האחווה. תפיסה זו היא ליבת המאמר – ולפיה רעיונות של היפרדות בין ישראל ויהודה מובילים בהכרח לתוצאה אחת: גלות. זאת הן לאור החלשת שתי הישויות מבחינה צבאית, פוליטית וכלכלית, והן לאור החטאת ייעודנו כעם – שלא קיים את שליחותו בעולם.

בין יהודה ויוסף או בין יעקב וישראל

יעקב מבטיח לבנו: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ, יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ" (בראשית מט, ח). כלומר, לא רק שהמלוכה וההנהגה של הקולקטיב הישראלי תהיינה משבט יהודה, אלא – כפי שמפרש רבי שמעון בר יוחאי – בני ישראל עצמם ייקראו על שמו של יהודה: יהודים.

יעקב אינו עוצר בכך, אלא ממשיך ומפרט כיצד יהודה הצליח להתגבר על חטאיו, לעשות תשובה, ולגלות יכולות של מנהיגות ואחריות. משום כך הוא נבחר להיות המנהיג של בני ישראל. בנוסף, הוא מברך את יהודה שיהיה גם גדול בתורה וגם בעל אומץ ויכולת הכרעה מול אויבים – כפי שנראה בימי דוד המלך. במילים אחרות, שבט יהודה יחזיק במלוכה, הכוללת את ההנהגה המדינית (צבאית וכלכלית) ואת ההנהגה הרוחנית־תורנית – אך לא את עבודת המקדש, שתישאר בידי הלוויים.

מול יהודה, מניטו מציב את דמותו של יוסף. לידתו של יוסף סימנה את סיום גלותו של יעקב בארם, אצל דודו לבן, ואת החלטתו לשוב לארץ ישראל. בארם לא התנכלו אחי יוסף אליו, ולא ביקשו לפגוע בו – ונראה היה כי נמצאו דרכים אחרות להתמודד עם בעיית האחווה שבין בני לאה לבנה של רחל.

ואולם, מכירתו של יוסף בארץ כנען מבקשת לגרש את האח הלא־רצוי – אך להשאירו בחיים, בניגוד לסיפורי האחים הקודמים שבהם אחד האחים ביקש את מותו של אחיו. החידוש המופיע בסוף ספר בראשית הוא הגילוי שאפשר להעמיק את הערבות בין האחים בתוך אותו מרחב מחיה – כפי שבני לאה מגלים כלפי בנימין, שנותר היחיד לאביו.

יוסף הוא המודל של יהודי בעל תפקיד בגלות, אשר נשאר נאמן לזהותו. הוא מציין בפני פרעה כי "נִגְנֹב נִגְנַבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים", ומבהיר לאביו כי אף על פי שאפרים ומנשה גדלו במצרים – הם חונכו ברוח עברית. עם מותו, מסתיים תפקידו במצרים, וקם מלך חדש "אשר לא ידע את יוסף". בני ישראל עוברים אז את הקו הדק שבין קבלה בגלות על־ידי האומות – לבין קנאה, ולאחריה שנאה וניסיון להשמדה מצד האומות בגלות.

במאמרו "רוגזו של יוסף", מניטו מניח כי הפירוד בין יהודה ליוסף נובע מרקע זהותי – מהקושי לבחור בין היותנו קוסמופוליטיים, המבקשים להידמות לכל העמים, לבין חזרה להיות עבריים. בשיעוריו מגדיר מניטו את ההבדל בין אוניברסליות לבין קוסמופוליטיות כשתי גישות שונות לדאגה למין האנושי ולכיוונים שאליהם צועדת האנושות.

לשיטתו, הגישה הקוסמופוליטית מניחה שהיהודים מפוזרים בין אומות העולם, נטמעים בהן נורמטיבית או ערכית, משתלבים בתפקידים בכירים בהנהגה, ובאמצעות השתלבות זו משפיעים או מעבירים את עקרונות המוסר היהודי. לעומת זאת, הגישה האוניברסלית טוענת שרק לאחר מימוש הזהות הלאומית־ישראלית או העברית הפרטיקולרית בארץ ישראל – ולאחר הגשמת חזון הנביאים – יוכלו היהודים להוות אור לגויים ולהשפיע על תיקון דרכיהם.

מכיוון שמניטו נטוע בתודעתו בעומק הסיפור של שלושת האבות כאבי טיפוס לדפוסי ההתנהלות של העם לאורך הדורות, הוא מסיק כי הבחירה של אברם לעזוב את ארם נהריים מהווה הכרעה ראשונה בעד הגישה האוניברסלית. עוד הוא טוען, כי השואה וניסיונות ההשמדה השונים שחווה העם בראשית המאה העשרים הם הכרעה סופית מצד ההשגחה האלוהית – לכך שהגישה הקוסמופוליטית אינה עוד רלוונטית.

על הגישה האוניברסלית מוסיף מניטו שני נדבכים:

הראשון הוא שכאשר ההגות היהודית נוצרת בגלות, היא ניצבת – במודע או שלא במודע – אל מול התרבות הערכית השלטת במקום מגוריה. לכן, היחס לערכים אוניברסליים של הוגים מארצות האסלאם – גם כשהם מעוגנים במקורות תורניים – יהיה שונה בתכלית מזה של חכמי אשכנז ומזרח אירופה. לעומת זאת, מוסר יהודי שייכתב בארץ ישראל יהיה מחובר יותר לחזון הנביאים ולמקור האנושי־היסודי שממנו נכתבה התורה.

הנדבך השני הוא חזרה לגלגול הראשוני של העבריות, כפי שהוא עולה לראשונה בסיפור מגדל בבל. שם, לפי פרשנים, היחידים שניצלו מן הפילוג ובלבול השפות היו צאצאי עבר ושם – ששמרו על הזהות העברית המונותאיסטית. בעיני מניטו, לזהות העברית שני ממדים המקיימים זה את זה: קומה אנתרופולוגית שעוברת מימי עבר ושם, דרך אברהם, יצחק ויעקב, ועד ימינו; וקומה תרבותית־דתית, שהתווספה במעמד הר סיני.

ההנגדה בין יוסף ליהודה מובילה בקבלה להופעתם של שני משיחים. הראשון הוא משיח בן יוסף, שתפקידו לקבץ את הגלויות, לאסוף את נדחי ישראל, ולגלם את תיקונו של יוסף הצדיק – שהוריד את משפחתו למצרים כדי לשבור שבר. לאחר קיבוץ הגלויות מגיע האתגר המהותי: הבחירה הזהותית. מי אנחנו רוצים להיות – יעקב או ישראל? יוסף או יהודה?

רגעי ההכרעה הללו אמורים להסתיים בבואו של משיח בן דוד (כלומר, מצאצאי יהודה), שתפקידו יהיה להקים את הממלכה היהודית החדשה, להשכין אחווה בעם ישראל, ולהביא שלום בין בני ישראל ובין יתר האנושות.

ממד הזמן

היבט נוסף ממשנתו של מניטו שברצוני להציג כאן הוא ממד הזמן. מניטו מבין שליהודים יש תפקיד בגלות – הנחלת ערכי האחווה או ערכי העבריות – תפקיד אשר מוביל יהודים, פעם אחר פעם, לתפקידי מפתח בהנהגת האומות. מתוך הרקע הקבלי שלו ומן המסורות העוברות מהאר"י ועד רבי חיים בן עטר, מזהה מניטו תבנית חוזרת: היהודים מגיעים לשיא השפעתם במדינה כלשהי, אך במקום לעזוב עם תום תפקידם – הם בוחרים להישאר בגלות. דווקא אי העזיבה היא שמחוללת, לפי מניטו, את גלי השנאה כלפיהם – גלים שהולכים ומתעצמים עד לניסיונות השמדה.

משלושת ההיבטים המרכזיים הללו במשנתו של מניטו – הפירוד, הזהות והזמן – אנו למדים שני עקרונות חשובים להמשך קיומנו כישראלים במאה ה־21:

ראשית, עם ישראל מורכב משבטים שונים, שכל אחד מהם נושא ייעוד שונה. קיים מתח מובנה בין התפיסות הזהותיות של השבטים, ובעיקר בין הזהות העברית/יהודית הפרטיקולרית לבין הזהות הקוסמופוליטית. כאשר מתח זה מוכרע באופן חד־צדדי – בגלות או בארץ – התוצאה היא חורבן או כליה לכל אחד מהצדדים. אולם כאשר המתח מנוהל בתבונה – הוא מאפשר שגשוג.

שנית, היפרדות מובילה לאסון. בין אם האסון נתפס כתוצאה של עונש אלוהי ובין אם לאו – התוצאה בפועל היא היחלשות צבאית ופוליטית, עד כדי כיבוש או פיזור של הממלכות המופרדות.

משנתו של מניטו מובאת כאן כדי ללמדנו שתיקון משוואת האחווה בחברה הישראלית הוא חלק מתהליך זהותי עמוק – של עיצוב העברי. זהו עיצוב מחדש של הסיפור המכונן שלנו כאן: מעבר מתפיסת מקלט או בית לאומי ליהודים אל תפיסה מדינית־אזרחית, היונקת מארון הספרים היהודי ומניצוצות החוכמה והקדושה שנאספו לאורך שנות הגלות.

מבית לאומי למדינת היהודים

במסורת היהודית יש ערך במציאת השראה מן הסביבה, דוגמת רעיון ליקוט הניצוצות בתפיסה הקבלית או האמירה התלמודית: "חכמה בגויים – תאמין". דוגמה לניצוצות כאלו יכולה להיות אימוץ תפיסות או מבני שלטון מן העולם – כגון יסודות חברתיים ומדיניים הקיימים במשטרים דמוקרטיים, ושלא התקיימו בעבר בצורה זו או אחרת ביהדות.

במאמרו "רפובליקניזם לאומי: מעבר לטוב המשותף", ד"ר אסף מלאך מתאר בהרחבה את הרפובליקניזם ואת שורשיו ההגותיים – החל מאריסטו, שמדגיש את הצד המדיני־אזרחי של הרפובליקניזם, דרך מונטסקייה, שרואה ברפובליקניזם מסגרת שלטונית הבנויה על ההקשר האתני־תרבותי הייחודי של כל עם ומדינה, ועד להוגים בני זמננו, המבקשים לאזן בין העמדה הלאומית לבין התפיסה הרפובליקנית האריסטוטלית. במאמרו בוחן מלאך האם קיימים שורשים רפובליקניים במסורת היהודית, וכיצד הם באים לידי ביטוי.

ואכן, ניתן למצוא בתולדות עם ישראל מספר היבטים רפובליקניים או דמוקרטיים. לדוגמה, המקרא עוסק במגבלות המוטלות על המלכים, הכוהנים והלוויים, ובתנאים הנדרשים לקיומו של משפט צדק – תנאים שמאתגרים את האפשרות לריכוז כוח לא פרופורציונלי בידי מוקד שלטוני מלוכני או דתי. כמו כן, ניכרת לאורך המקרא והתלמוד מגמה של העצמת מקומו של העם, מגמה שהולכת ומתעצמת בימי חז"ל – ככל הנראה בהשפעת המחשבה היוונית־רומית.

במהלך הגלות פיתחו הקהילות היהודיות מודלים שונים של קבלת החלטות. מודלים אלו נעים בין שלטון "אוליגרכי" בידי פרנסי הקהילה ורבניה, לבין הכרעות של זקני העדה או ראשיה, ועד לאימוץ מחודש של מודל הכרעת הרוב – בעיקר בקהילות אשכנז במאה ה־13.

היבט נוסף שנמצא במסורת היהודית הוא היחס לחירות האדם. חוויית השעבוד במצרים והגאולה ממנה נועדו – בין השאר – להעמיק בתודעת העם את כאבו של השעבוד, כדי להביא לעולם את הבשורה כי כל בני האדם הם בני חורין בהיותם בני אלוהים. בהתאם לכך, גם כאשר מתאפשרת עבדות – לצורכי חוב או מצוקה כלכלית – היא חייבת להיות מוגבלת בזמן ובתנאים אנושיים.

כך נאמר:

"וְגֵר לֹא תִלְחָץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט),

וכן:

"וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, לג–לד).

ואולם, קיימים היבטים שאינם באים לידי ביטוי במסורת היהודית, ואותם ראוי להנכיח בתפיסה לאומית או מדינית מחודשת. בין היבטים אלו ניתן למנות את האמונה וההערכה העמוקה ליכולת של בני אנוש לייצר ערכים משותפים, היוצרים את ה"טוב המשותף"; את החירות והשוויון ליטול חלק בפעילות במרחב הציבורי; את תפיסת החוק כיצירה אנושית שיסודה בשאיפה לצדק חברתי; וכן את ההבנה שלכל אזרח יש חובות וזכויות.

יותר ויותר אנו נתקלים בפער בין האינסטינקט היהודי הגלותי – המבקש לעיתים להתחכם או להתנגד לחוקי המדינה, מתוך הרגלים שנצרבו במשך מאות שנים של חיים תחת שלטון זר – לבין החובה לפתח אחריות ממלכתית, המוטלת על כלל אזרחי המדינה כלפי המסגרת המדינתית, ערכיה וחוקיה.

המקרה המובהק ביותר לכך בשנים האחרונות הוא ההתנהלות של כל אחד מן ה"שבטים" בחברה הישראלית במהלך מגפת הקורונה – ובייחוד היחס של כל מגזר כלפי המדיניות הרשמית של המדינה.

ד"ר אסף מלאך קורא לפיתוחה של תפיסה רפובליקנית יהודית או לאומית, הנטועה במקורותינו. בין אם נסכים עם גישתו ובין אם לאו, הרי שהיעדרה של תפיסה חברתית־לאומית סדורה – המקבילה לתפיסת הביטחון הלאומי – נוכח ומורגש. תפיסה כזו נדרשת להיות מושתתת על יסודות הזהות היהודית, על היחס לשבטים השונים בעם ישראל, ועל תרגום העקרונות הללו למבנה המשטר ולהליכי המדיניות.

במאמרו מציע ד"ר מלאך תהליך של מילוי החלל התפיסתי הזה – תהליך שבו מושאלות ומתפתחות תפיסות יהודיות ישנות אל תוך מצבה של המדינה היהודית בת־זמננו. הוא שואל כיצד ניתן להקנות לאזרחי המדינה יחס של אהבה וקדושה כלפי המסגרת המדינתית וחוקיה.

 הרשת היהודית – מקו שבר ליתרון יחסי 

בתחילת המאמר סקרנו את התפקידים שיועדו לשבטי ישראל על־פי ברכות יעקב. לאורך המאמר ראינו, במשנתו של מניטו, כי מבחינה חברתית עם ישראל נחלק לרוב לשלוש קבוצות בעלות ייעודים או תפקידים עיקריים. גם בהיסטוריה היהודית, בקהילות מסוימות ובתקופות מסוימות, התקיימה חלוקה דומה. שלוש הגלויות שנסקרו הדגימו לנו כי, פעם אחר פעם, אנו מתקשים ליישם את ההבנה שלכל שבט – או קבוצה – יש תפקיד אחר בעם, שיש להוקיר אותו על ייחודו ולנצל את יתרונותיו לניהול נכון של הממלכה.

תוך עשרות שנים אנו נשאבים מחדש אל תוך מחלוקות חוזרות – סביב נטל כלכלי או צבאי, סביב מאבקי ירושה על ההנהגה המדינית והדתית, או סביב שאלת מידת ההשפעה התרבותית של מעצמות העולם על הריבונות היהודית. כמו אז – גם היום – אנו נחלקים סביב אותם צירים, וקווי השבר נדמים עמוקים כל כך, עד שיש המבקשים להיפרד.

בהינתן משבר האמון בין חלקי החברה הישראלית, אמירות פומביות המהדהדות את הצורך לתקן את משוואת האחווה עלולות להיתקל בהתנגדות. אולם אם נציג תפיסה רשתית, שלפיה העם היהודי דומה לאורגניזם חי ופעיל, נוכל להדגים כיצד כל פונקציה בעם חיונית לתפקודו ולשגשוגו – הן של העם היהודי בכללו והן של מדינת ישראל.

את הראייה הרשתית הזו למדתי מבן זוגי, אור ריגלר, המתמחה בניתוח רשתי. לפי ראייה זו, הרשת היהודית מורכבת משלושה מעגלים:

המעגל הפנימי – הוא גרעין לומדי התורה: תלמידי חכמים המקדישים את מיטב שנותיהם ללימוד מעמיק של התורה, מפרשיה ודרשותיה, מתוך ראייה היסטורית ורוחנית עמוקה. עד להקמת מדינת ישראל, גרעין זה היה מיעוט קטן בקהילות היהודיות בגלות. ואף בימי בית ראשון ובית שני, העוסקים בתורה ובמלאכת הקודש היו יחידי סגולה – מיעוט קטן אך מהותי, אשר נשא על כתפיו את ההנהגה הרוחנית של העם.

המעגל השני – הוא מעגל המפרנסים־לוחמים. בתקופות הריבוניות של עם ישראל, שכבה זו הייתה השכבה המרכזית בעם – והיא כללה את בעלי הנחלות והסוחרים, אנשי הצבא והלוחמים, אשר גויסו לעתים בעתות חירום – במלחמות מצווה.

המעגל השלישי – הוא מעגל יהדות התפוצות. כבר בימי אברהם ושרה, משפחתו של אברהם בארם נהריים שימשה כתפוצה עברית קדומה – שממנה נלקחת אישה ליצחק, כאשר אליעזר, עבד אברהם, יוצא בשליחותו של אדונו. בימי עזרא ונחמיה מדגימה יהדות התפוצות את חשיבות הקשר וההדדיות שבינה לבין הנעשה בארץ ישראל – חשיבות שהיא רוחנית, זהותית וכלכלית כאחד.

למעשה, מתקיים כאן הסכם לא כתוב בין הקהילות, שלפיו כל קהילה היא ערובת ביטחון לרעותה: יהודי ארץ ישראל שומרים על הבית הלאומי – כדי לאפשר לכלל היהודים לשוב אליו בבוא ימי הגאולה; ויהודי התפוצות מבטיחים, מחד גיסא, את יצירת הבריתות הבין־לאומיות הנחוצות לשגשוגה של המדינה הריבונית, ומאידך גיסא – את קיומן של קהילות יהודיות ברחבי העולם, אשר יהוו בסיס במקרה של אסון או גלות נוספת.

בחלוקה השבטית של ישראל בימינו, ממלאות קבוצות סוציולוגיות מובְנות ונבדלות את התפקידים השונים שעליהם עמד מניטו. ואולם, חשוב להדגיש: המציאות הזו, כפי שהיא, איננה שלמה. החלוקה הסוציולוגית הקשיחה יוצרת פתח לבעיות עומק בחברה הישראלית – ובראשן ניכור והיעדר אמון בין הקבוצות. אלה, בתורם, מובילים לזלזול בצורך בקיומם של תפקידים חיוניים לעם ולמדינה.

ממשנתו של מניטו אני מבקשת להאיר על האפשרות להביט דרך החלוקה הסוציולוגית – ומתוכה להכיר בחשיבותו של כל תפקיד, ובצורך שיהיה מי שימלא אותו. במילים אחרות: מקור העוצמה אינו מצוי במבנה השבטי כשלעצמו, אלא באחריות לקיומם של הצרכים החיוניים לעם היהודי, ובמערכת היחסים של ממלאי התפקידים הללו עם מדינת ישראל.

הטבח הנורא שעברנו ב־7 באוקטובר 2023 הציף את הצורך בקשר חזק עם יהדות התפוצות מכמה היבטים – החל מתמיכה כלכלית בחיילי צה"ל ונפגעי הטבח, ועד לפעילות למען ישראל באמצעות שדולות פוליטיות. מנגד, חשיפתן של קהילות אלו לעלייה הדרגתית ומדאיגה במקרי האנטישמיות המופנים כלפיהן – מחייבת את מדינת ישראל לפעול גם להגנתן.

האירועים הללו גם האירו את השנים שקדמו לטבח, שבהן עמדה מדינת ישראל נבוכה מול תהליכי שינוי זהותי שהתחוללו בתפוצות – תהליכים שערערו, ולעיתים כרסמו, ביכולתם של יהודי התפוצות להזדהות עם מדינת ישראל.

עד לאותו טבח אכזרי, נדמה היה כי המתחים בין שלושת המעגלים שתיארנו (לומדי התורה, המפרנסים־לוחמים, והתפוצות) מבעבעים ומתקרבים לנקודת רתיחה. וכמו המתח האלמותי שבין יוסף ליהודה, גם בישראל של המאה ה־21 מתקיים מתח עמוק – ואף מחלוקת עזה – בשאלה כיצד תיראה הזהות היהודית־הלאומית: עד כמה היא תהיה נטועה בארון הספרים היהודי ויונקת מן המסורות שירשנו, ועד כמה תכיל בתוכה ניצוצות וערכים שנטלנו מהגלות? האם המדיניות הציבורית תיגזר מתוך עקרונות ההגות היהודית, או שמא מתוך ערכים קוסמופוליטיים שיובאו מן המערב? חלק מעם ישראל מצפה שמדינת ישראל תהיה מדינה "נורמלית" – ככל המדינות. חלק אחר מצפה שהמדינה עצמה תשקף את מימוש ייעודו ההיסטורי־רוחני של עם ישראל, כפי שיועד לו עם ירושת הארץ – ותשמש אור לגויים.

ההתרחקות שלנו מארון הספרים היהודי – ובעיקר מן התנ"ך – מובילה להיווצרות ניתוק סוציולוגי בין המגזרים השונים. אנו מתנתקים מן הסיפור הכולל, הסיפור השלם, אשר טומן בחובו זהות, ייעוד וחיבור לארץ ישראל.

בחלוקה הסוציולוגית של ימינו, המאפיינת כל אחד מהתפקידים שתיארנו, ניתן לראות כי כל מגזר מרוחק מהיבט אחר של משולש העבריות. לכן, בהמשך המאמר נבקש להציע חלוקה שאינה מבוססת על שיוך סוציולוגי – אלא על הבחנה מהותנית.

כיום יהדות התפוצות חסרה את החיבור לארץ ישראל, אך היא שותפה בדרכה לעיצוב הזהות היהודית בגולה, והיא בעלת ראייה מסוימת של ייעודו של עם ישראל – גם אם תפיסתה שונה מתפיסת הייעוד של הישראלים או של הציבור החרדי.

הציבור המשרת מורכב משלושה מגזרים שונים. הציבור החילוני בישראל הוא בעל זהות יהודית־ישראלית, אשר אינה שואבת השראה משמעותית מארון הספרים היהודי, אך יש לו חיבור עמוק למדינת ישראל, מתוקף היותו זה שבונה ומפתח אותה. בהכללה ניתן לומר כי לציבור החילוני יש תפיסה מסוימת של ייעודו של עם ישראל, ובעיקרה – תפיסה המבקשת לנרמל את עם ישראל ככל העמים, ולראות את מדינת ישראל כמדינה ככל המדינות.

לעומתו, הציבור הציוני־דתי מתחנך על השילוש: ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל. הוא נחלק בין המשרתים והמפרנסים לבין הלומדים. מעמדם של יהודי התפוצות ותרומתם להצלחתו של עם ישראל ממקום מושבם תופסים לרוב מקום מצומצם, אם בכלל, במשנה הציונית־דתית.

הציבור המסורתי ככלל הוא בעל תודעה מפותחת של הקולקטיביות היהודית, אשר נמשכת ברצף היסטורי מימי אברהם אבינו ועד בן־גוריון. על פי ראייתו, הקמת מדינת ישראל היא חלק מתהליך הגאולה. יחסו לארץ ישראל, למדינת ישראל ולייעודו של עם ישראל הוא נגזרת של מסורות שהועברו בין הדורות, אשר רובן ככולן נטועות בארון הספרים היהודי. נהוג לאפיין את המסורתיות ואת הציבור המסורתי ככאלה הרואים בעם ישראל משפחה – ומכאן גם היחס ליהדות התפוצות, שכולל פעמים רבות בני משפחה ממשיים החיים מעבר לים.

 החרדים, שאינם נמנים עם הציבור המשרת, חסרים – לפי משנתו של מניטו – את היבטי האמונה או הזהות הרואים את כלל ישראל על גווניו ועל ייעודו, כפי שהוא משתקף בתנ"ך ובקבלה. לדבריו, עברי הוא מי שהחזיק במסורת של האדם הראשון, ואמונתו היא האמונה בנבואות שקיבלו מאת ה', ולפיהן הגלות עתידה להסתיים והעבריים ישובו לארץ ישראל לממש את ייעודם – תיקון משוואת האחווה והנחלת המוסר העברי.

החינוך החרדי, שלפיו החיים במדינת ישראל הם חלק מן הגלות, וכן הניסיון לטעון כלפי המגזרים האחרים כי החרדים מחזיקים באופן בלעדי את עולם התורה – מובילים לגיבוש של תפיסה תועלתנית כלפי המוסדות, על חשבון מקומו הלאומי־יהודי של כלל ישראל.

שמעתי פעם דרשה הטוענת כי המקור הלשוני של המילה שכנוע הוא מלשון הכנעה. ככל שאנו דבקים ברצון לשכנע – ולמעשה להכניע – את המגזרים השונים בעם ישראל לחיות לפי תפיסת עולמנו בדבר הזהות היהודית, החיבור לארץ ישראל וייעודנו בארץ ובעולם – כך אנו נידונים לכישלון ולכליה.

אולם אם נשכיל ללמוד ממשנתו של מניטו ומן המסורת שקיבלנו מדור לדור, ונפנים כי עלינו להתמקד ביצירת אחווה בין חלקי העם – נוכל לחלק בצדק את התפקידים והייעודים בין המגזרים השונים, ולהוביל לשגשוג ולהצלחת עם ישראל בארצו.

תפיסה חברתית לאומית 

לתפיסתי, שלושת התפקידים הללו הם מרכיבים חיוניים בצמיחתו של עם ישראל. מטרת המאמר הייתה להדגים כי חלוקה זו התקיימה, בצורות שונות, לאורך רוב שנות קיומו של העם. בכל תקופה נראתה החלוקה הזו אחרת. לאורך ההיסטוריה היהודית ניתן לראות כיצד חלקים שונים בעם לקחו חלק בפרנסה ובלחימה, בלמידה ובפסיקה, בכהונה ובבניית הארץ. מתן עומק היסטורי לחלוקות הללו נועד ליצור תשתית להוקרה ולהכרה של כל ציבור בנחיצותם של התפקידים האחרים בעם.

לסיכום, ברצוני לקרוא לגיבוש תפיסה חברתית־לאומית, אשר בדומה לתפיסת ביטחון לאומי תכלול את היבטי היציבה החברתית שלנו, את עקרונות הפעולה ואת הגיונות הפעולה של המדיניות הציבורית הישראלית. שלושת חלקי החברה היהודית ושלושת מרכיביו העיקריים של הסיפור העברי השלם מהווים מעין מגן דוד הנמצא בבסיס היציבה החברתית. עליהם ניתן להוסיף היבטים של צדק חברתי ויחס לגר – שיביעו את עמדתנו כלפי המיעוטים שאינם יהודים במדינת ישראל.

תפיסה זו תגדיר כיצד נכון לפתח את כל אחד ממרכיביו של עם ישראל; כיצד נכון לבנות תפיסת ביטחון לאומי שתבטיח את ביטחונה הפיזי והצבאי של מדינת ישראל; כיצד נכון לפתח את הכלכלה הישראלית; וכיצד ניתן לבנות מערכי חינוך, בריאות ורווחה, שבהם מוטמע הסיפור העברי השלם – הכולל בתוכו את היבטי הצדק והמוסר המפותחים העולים מארון הספרים היהודי.

ביחס ללומדי התורה, על מדינת ישראל ליזום הקמת מועצת חכמי תורה מגוונת, אשר תכלול חכמים המייצגים את הזרמים הסוציולוגיים השונים. מועצת חכמים זו תוכל להגדיר קווי יסוד למוסדות לימוד תורה למבוגרים, אשר יזכו לתמיכת המדינה. בין קווים אלה ניתן לכלול: עיגון תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל; גיוון הסילבוס הנלמד, כך שיקיף היקפים נרחבים יותר מארון הספרים היהודי – כולל ספרות חכמי ספרד ומדינות האסלאם, חסידות ומוסר, ורבנים מהעת החדשה.

מעל הכול, על המדינה לקבוע אחוז מסוים של לומדי תורה מצטיינים (ללא תלות בזרם סוציולוגי), אשר יזכו ללמוד בתמיכת המדינה. זאת, תוך מתן אפשרות לשאר היהודים והאזרחים להשתלב בבניין המדינה בערוצי הצמיחה האחרים.

תפיסה חברתית־לאומית זו תגדיר את היחס הנדרש ליהדות התפוצות: את מידת הערבות ההדדית בין יושבי הארץ ליושבי הגולה, את המקום שיש – או שאין – להם בקביעת מדיניות במדינת היהודים, ואת הצורך בהגנה עליהם ובחיבור זהותי, הנובע מתוך זהות יהודית מבוררת ומגובשת.

מלחמת חרבות ברזל והפער שבין ההנהגה לבין העם שבשטח המחישו לנו את מה שרבים כבר הצביעו עליו קודם לכן: לציונות חסרה קומה זהותית, המתארת כיצד מתנהלת מדינת היהודים לאחר הצלחת תקומתה. קומה זהותית זו נדרשת ליניקה מארון הספרים היהודי, מחזונם של נביאי ישראל, מדיוני המדיניות שבתלמוד ומהגותו של עולם האחרונים.

לפי תפיסתי, בניית קומה זהותית זו מתחילה בחינוך – בהעמקת החיבור וההיכרות של ילדי ישראל עם ספר הספרים ועם חכמי ישראל, וכן בחינוך לאמונה לאור משנתו של מניטו, הרואה את ייעודו של העברי בתיקון משוואת האחווה.

בניית הקומה הזהותית מחייבת מינוי מועצת חכמי תורה, המורכבת מרבנים ומאנשי הגות יהודית המחוברים לעשייה הציבורית, ובעלי האומץ הנדרש להביא אל הדיון הציבורי את התפיסה היהודית – ולהציע מענה רוחני בעיתות משבר.

בנייתה של קומה זהותית זו תאפשר ליצור מכנה משותף של זהות ישראלית, אשר יאחד את הזרמים השונים ביהדות הישראלית, וירתום כל אחד מהם לפעולה למען המדינה – בערוץ המתאים לו – למען עם ישראל.