אסיפה מכוננת לישראל –
מחשבות על דמיון פוליטי

אסיפה מכוננת לישראל – מחשבות על דמיון פוליטי

נטלי דהרי בן נמר

"בואי, מיכל", אמרתי לבתי בשקט בעודנו פוסעות יחד אל תוך האולם המעגלי. מיכל, בת הארבע־עשרה שלי, הביטה בריכוז סביב, מנסה לקלוט את הפרטים.

המעגל השלם של שבעים ואחד הכיסאות ארגן את האולם בצורה שונה מכל מה שמוכר במוסדות השלטון האחרים. לא שורות מול שורות כמו בכנסת, לא במות נשיאותיות כמו בבית המשפט העליון. כאן, באספה המכוננת, כולם ישבו פנים אל פנים, בדיוק כמו בסנהדרין העתיקה. "מעניין לדעת", אמרתי למיכל, "שבהתחלה תכננו שיהיו מאה חברי אספה, אבל בדיוני האספה הראשונים לפני עשר שנים הוחלט לבסוף שיהיו שבעים ואחד חברים, כמספר חכמי הסנהדרין המוזכרת במסורת היהודית". במרכז המעגל בער נר התמיד שהודלק בטקס הפתיחה החגיגי לפני עשר שנים, להזכיר לנו שתהליך בניית ההסכמות הוא מתמשך.

"תראי את האנשים", הסברתי למיכל, "הם לא יושבים לפי מפלגות או קבוצות. ראש עיריית באר שבע יושב ליד רב מירושלים, שיושב ליד פרופסורית מרהט, שיושבת ליד מנהיגה קהילתית מחיפה". הצבעתי על המעגל הפנימי יותר, שבו ישבו בני נוער מכל רחבי הארץ. "והיום תור הכיתה של דנה, חברה שלך מהתנועה, להיות במשמר הדור הצעיר".

"לא סתם קוראים לזה 'משמר'", הוספתי. "מי שהגה את הרעיון הזה הסביר שאחת המטרות המרכזיות היא לשמור על תרבות הדיון. כשחברי האספה רואים ילדים יושבים לצידם, הם לא מרשים לעצמם לצעוק או להתבטא בצורה לא מכבדת, צינית או משפילה כלפי דעות של אחרים. זה מפתח תודעה מנהיגותית וחינוכית אצל חברי האספה – הם לא רק מנהיגים פוליטיים, אלא גם משמשים דוגמה אישית".

"אימא", שאלה מיכל, "מה הם באמת עושים פה? במה זה שונה מהכנסת"?

"כשהייתי בגילך למדנו על האספה המכוננת הראשונה, זו שהתכנסה בשנת תש"ט (1949) והפכה מייד לכנסת הראשונה. היא הייתה אמורה לכתוב חוקה, אבל המחלוקות היו גדולות מדי". הצבעתי על הקירות, שעליהם היו תלויות תמונות היסטוריות – מגילת העצמאות, החלטת הררי וגם תמונה מהקמת האספה החדשה לפני עשר שנים. "אחרי המשבר של 2023 הבנו שאנחנו זקוקים ליותר מסתם חוק חדש או תיקון חוקתי. המטרה המקורית של האספה הייתה לבנות מנגנון שבאמצעותו תתכונן חוקה – ואכן הם השלימו את התהליך הזה לפני כשלוש שנים. עכשיו הם דנים בשלבים האחרונים לקראת משאל העם על החוקה המוצעת".

"תראי", הוספתי, "הכנסת והאספה עובדות יחד, אין ביניהן מדרג (היררכיה). הכנסת בוחרת שליש מחברי האספה, והציבור בוחר את השאר. האספה נותנת דין וחשבון לכנסת, לממשלה, לנשיא המדינה ולבית המשפט העליון. הם משלימים זה את זה – הכנסת מייצגת את הקהילות השונות בעם, את האינטרסים המיידיים והיומיומיים של האזרחים. האספה, לעומת זאת, מסתכלת שנים קדימה. היא מנסה לכונן ברית וסיפור משותף, לדאוג לצביון של מדינת ישראל לטווח הארוך מעבר לפוליטיקה היומיומית".

הדיון התחיל. נשיאת האספה, אשת חינוך ותיקה שהקימה רשת של בתי ספר משותפים בישראל, ביקשה מכולם להציג את עמדותיהם בנושא שעל הפרק – הנוסח הסופי של שאלת משאל העם על החוקה המוצעת. הרשימה של הדוברים הייתה מגוונת ושיקפה את העומק החברתי של ישראל. לא היו צעקות או התפרצויות. האווירה הייתה עניינית. כל דובר פתח ב"אני מקשיב" לפני שהביע את דעתו, מנהג שהתפתח באספה כבר בשנותיה הראשונות.

"תראי, מיכל", הסברתי, "הם לא מצביעים על החלטות ברוב רגיל כמו בכנסת. כאן מחפשים הסכמות רחבות. הם לא רק מוסד לקבלת החלטות טכניות – הם מקום שמנסה לעצב את המהות של מדינת ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית לטווח של דורות".

מיכל הקשיבה בתשומת לב. "באזרחות למדנו שהכנסת מייצגת את העם, אבל כאן זה נראה אחרת", הרהרה בקול רם.

"המילים 'אספה' ו'אסיף' הן מאותו שורש, ידעת?", אמרתי. "כמו לאסוף את היבול. וזה מה שהם עושים כאן – אוספים את המגוון העמוק של החברה הישראלית, לא רק כדי לייצג קבוצות שונות ואינטרסים מיידיים, אלא כדי לדלות חוכמה משותפת ולכונן סיפור רחב יותר שכולנו יכולים להיות חלק ממנו. עד עכשיו החברה הישראלית עסקה בהקמת המדינה על ידי קיבוץ גלויות, והיום אנחנו עסוקים בעיצוב תרבות המדינה". הצבעתי על הדובר הנוכחי, איש חינוך שדיבר על הצורך בנוסח שיהיה מובן לכל האזרחים. 

"אז במשאל העם נצביע על החוקה הזאת?", שאלה מיכל.

"כן, אם האספה תסיים את עבודתה בזמן. אחרי עשר שנים של עבודה, העובדה שיש טיוטה שמקובלת כמעט על כולם היא כבר הישג גדול". הסתכלתי על נר התמיד שבמרכז המעגל. "זה לא היה פשוט, אבל זה מוכיח שאפשר אחרת".

שורש המשבר

לפני טבח שבעה באוקטובר התבוננתי ברחובות ובכיכרות ההומים המלאים באנשים מפוחדים, מבולבלים, כואבים וזועמים, וחשתי שמה שיניח את דעתם זה הסדר חוקתי שמבכר הסכמות רחבות בשפה משפטית־אזרחית מוסכמת. מה בין החלק הראשון של המשפט לחלקו השני? לא ברור. איני יודעת מדוע הנחתי שהדרך להניח את דעתם ואת רגשותיהם של המוחים משני צידי המפה הפוליטית תהיה כרוכה בהסדר משפטי דווקא, ולא בהסדר חברתי. מה שבטוח, אחרי שבעה באוקטובר הרגשתי שהעם חיכה להזדמנות להביע את רגשות הערבות ההדדית והרוח הגבוהה שהוא נושא עימו.  רוח של אחווה שיודעת להסתכל גם במרחק הזמן כעם הנצח; שרוצה להביע את עצמו כעם שנושא היסטוריה שחרוטה בתוכו. ההתגייסות של העם לא היתה רק מתוך תחושת הישרדות שמבקשת להגן על עצמה: התפרצה בתוכו יוזמה, יצירתיות, חמלה ואומץ שלא ראינו כאן במשך שנים ארוכות. התרוממות העם לא באה לידי ביטוי רק במחויבות החוקית של יחידיו – גיוס למילואים גרידא. כולנו יכולים להסכים שהייתה התפרצות של כוחות שחצתה את גבולות הסולידריות האזרחית, אלא פעם בה ניצוץ החלוציות של העם. זה ששמענו עליו מהזקן אי שם בקום המדינה. אינני מבקשת להתרפק על איזו תחושת נוסטלגיה שעושה רומנטיזציה של העבר, אלא דווקא מבקשת לטעון שהניצוץ הזה קיים בנו היום. הוא רק חיכה להזדמנות לפרוץ ולחדש את תחושת האחווה שטבועה עמוק בנפש האומה. 

לכן כשראיתי את המשפט המתאר של היוזמה 'אספה מכוננת לישראל' – ממשבר להזדמנות, הרגשתי שיוזמיה זיהו את ההזדמנות לענות על צורך שאני חשתי בו עוד לפני המלחמה, צורך להתחדשות החברה ומוסדותיה שנובע מתוך משבר אמון עמוק. כשהתעמקתי בהצעה להקים אספה שעניינה בגיבוש המנגנון שבסופו תתכונן חוקה, התאכזבתי לגלות שגם יוזמיה היו שותפים להנחה שגם אני החזקתי בה לפני שבעה באוקטובר – שאת חוסר האמון העמוק ששוכן בעם ומאיים לפרק את הברית בינינו אפשר לשקם באמצעים חוקתיים או הסדריים. לתחושתי, ביוזמה הזו טמון פוטנציאל עצום, אם רק נבין שיש בה הכוח להביא פתרון גדול יותר מאשר הסדר אזרחי, אלא יש לה גם תפקיד סימבולי. העם זקוק למוסד ממלכתי חדש־ישן, שישכון לצד המוסדות החשובים הקיימים – הכנסת, הממשלה, בית המשפט העליון ובית הנשיא – אך כזה שיעזור לחדש ימינו כקדם כדי לצייר תמונת עתיד. מוסד שמטרתו המרכזית היא לדאוג לדמותה של המדינה והאומה שנים קדימה, מתוך מחויבות והכרה בצביונה, שחבריו בו מתלכדים סביב משימה משותפת ובכך מהווה דוגמה לכך שגם אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, יכולים לפעול ביחד ומתוך אחריות לעתיד, ובכך בלי שנרגיש, נחדש את האחווה בינינו. 

למה הפסקנו לדמיין?

אם יש תשובה לשאלה מדוע לא הצלחתי לראות דרך לשיקום האמון בין חלקי העם מחוץ לגבולות ההסדרים החוקתיים, היא טמונה בהיעדר היכולת לדמיין. לא מפתיע שאנחנו מתקשים לפתח דמיון פוליטי. מדינה שהחל מראשית דרכה נאלצה לעבור מהתמודדות אחת לאחרת וממשבר למשבר, לא פנויה לדמיין עתיד אידיאלי שאליו היא רוצה לשאוף. הבעיה איננה בעצם היכולת לדמיין. החברה הישראלית, שמתגאה בהישגיה כ'סטארט־אפ ניישן' בתחומי החקלאות והמים, הרפואה והביטחון, וכהוגת 'מבצע הביפרים' ו'כיפת ברזל', מוכיחה בכל פעם מחדש שהיא פורצת את גבולות הדמיון כאשר היא נדרשת למצוא פתרונות לאתגרים קיימים. הניוון מתרחש כאשר הדמיון פוגש את השיח הפוליטי, המתמקד בפתרונות מיידיים ובהישרדות פוליטית ומקשה על פיתוח חשיבה ארוכת טווח שנשענת על חזון רחב אופקים. יתרה מזאת, החשש העמוק משינויים מהותיים שיערערו את היציבות השברירית שעוד נותרה לנו מוביל להיצמדות למוכר ולקיים גם כאשר יש הסכמה שהוא בעייתי ויש לשפרו. בניגוד לשדות פעולה כמו הייטק או מחקר, במקום לראות במשברים הזדמנות לחשיבה מחודשת על המבנה החברתי והפוליטי, אנו, הפוליטיקאים והציבור כאחד, נוטים לחפש פתרונות במסגרת הכלים המוכרים – מה שהוביל אותנו לחשוב על פתרון חוקתי כמענה לבעיה חברתית, זהותית ותרבותית. התוצאה היא קיבעון מחשבתי שמקשה עלינו לדמיין אפשרויות חדשות ולפתח מוסדות וכלים שיתאימו טוב יותר למציאות המשתנה ולאתגרים העומדים בפנינו. חשוב לי להסתייג ולומר שאינני סבורה שהתרבות הפוליטית כפי שהיא באה לידי ביטוי בכנסת בישראל פסולה מעיקרה. להפך, אני חושבת שיש ערך לכך שנציגי ציבור של קבוצות שונות בחברה מגוונת יראו את עצמם כמחויבים לציבור בוחריהם וייאבקו על הכרה, טובין וצדק עבור אותן קבוצות. בתוך עמי אני חיה, ואני מבינה שדמוקרטיה ייצוגית היא ביטוי ראוי ונכון לחברה הישראלית המרובדת. לצד זאת, אני מבינה שחברי כנסת ישראל לא פנויים לחשוב על שנים קדימה ולפעול מתוך הסתכלות רחבה שמכירה במחויבות לכלל העם וכן למדינה כישות אורגנית בעלת אופי ייחודי בין אומות העולם. 

לכן דרושה דרך שתעזור לנו לצאת מהקיבעון המחשבתי שמקשה עלינו לדמיין אפשרויות חדשות ולפתח מוסדות וכלים שיתאימו טוב יותר למציאות המשתנה ולאתגרים העומדים בפנינו כאומה וכמדינה. 

כיצד ניתן לשקם את הדמיון הפוליטי?

הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט פיתח את המושג 'מרחב פוטנציאלי' או 'מרחב ביניים' – תחום חווייתי המאפשר למציאות ולדמיון להתקיים יחד במקביל. במרחב זה מתרחשת המשחקיות, המשמשת כבסיס לחוויה האנושית ולגילוי העצמי, כאשר האדם מטעין מרכיבים מהמציאות החיצונית במשמעות אישית המשקפת את עולמו הפנימי (שפתו של ויניקוט: מילון לשימוש של ויניקוט במילים, אברם ג׳אן, 2019). בעיניי מושגים אלה רלוונטיים לפיתוח דמיון פוליטי בישראל, שכן הם מספקים מסגרת להבנת הקושי שלנו בדמיון פוליטי. אנו זקוקים ל'מרחב מוגן' שיאפשר לנו להשתחרר מכבלי החשיבה היומיומית המתמקדת בהישרדות ובפתרונות מיידיים, ולהרשות לעצמנו להפליג בדמיון לעבר אפשרויות חדשות. בדומה לילד במשחק, החברה זקוקה למרחב שמאפשר לה להתנסות באפשרויות מבלי שאלו יתקבעו מייד כמחייבות.

משחקים של דמיון פוליטי – בכתיבה פובליציסטית, בספרות, באומנות, בשיח ציבורי ופוליטי ובמגוון זירות תרבותיות –הכרחיים להתפתחות תרבות דמוקרטית בריאה למדינת ישראל. 

ראשית, הם מאפשרים עיבוד וביטוי של רגשות קולקטיביים שאחרת נותרים מודחקים ומתפרצים בעוצמה בזירה הפוליטית בכל פעם שמתעורר שיח ציבורי סביב ניסיון לשינוי חוקתי, ביטחוני, כלכלי או דיפלומטי. למשל, כתיבה המדמיינת מציאות חברתית אלטרנטיבית יכולה לאפשר ביטוי של חששות וכמיהות שאין להם מקום בשיח הפוליטי היומיומי שמתרחש בין כותלי הכנסת. אם ייעשה באופן תדיר בזירה הציבורית, ייתכן שיעזור בביטוי הכאבים והדאגות של כל קבוצה. שנית, משחק דמיון פוליטי מאפשר לחברה כולה להתנסות בתפקידים ועמדות שונות – לא רק נבחרי ציבור, אלא כל אזרח המשתתף בשיח יכול לדמיין את עצמו מכונן חוקה או מגשר בין קבוצות. דמיון זה מפתח את תחושת המסוגלות האזרחית ומעודד מעורבות פעילה יותר – לא רק כקבוצות נפרדות בעלות אינטרסים מתחרים, אלא כשותפים ביצירת מארג חברתי עשיר. שלישית, הדמיון הפוליטי, דרך ספרות, קולנוע או דיון ציבורי יצירתי, מפתח אמפתיה חברתית רחבה – היכולת לראות את העולם מנקודת מבטו של האחר. בניגוד לתפיסה הרואה בשונות איום על הזהות המשותפת, דמיון פוליטי מאפשר לנו – כפי שלמדתי במכון שחרית – לזהות את 'הדבקים' המרובים שיכולים לחבר בין הקהילות השונות: לא דבק אחיד של זהות ישראלית מונוליתית, אלא מגוון עשיר של חיבורים – אזוריים, תעסוקתיים, תרבותיים ועוד. רביעית, משחקי דמיון פוליטיים מסייעים בהפנמת נורמות דמוקרטיות באופן עמוק יותר מאשר לימוד פורמלי, כפי שילדים מפנימים כללים חברתיים באמצעות משחק. לבסוף, הדמיון הפוליטי מאפשר למידה חווייתית של ערכים ואזרחות – כאשר אנו מדמיינים חברה אחרת, אנו מזקקים את הערכים החשובים לנו באמת. במובן זה, פיתוח דמיון פוליטי אינו מותרות אלא הכרח קיומי, המאפשר לישראל לצמוח כמדינה בעלת זהות מגובשת ובריאה. בדומה לחשיבות המשחק להתפתחות הילד, כך חיוני משחק הדמיון הפוליטי לחוסנה של דמוקרטיה ישראלית משגשגת.

דמיון פוליטי הלכה למעשה: מקרה הבוחן של אספה מכוננת לישראל 

לתחושתי, כדי לשקם את הדמיון הפוליטי עלינו ליצור מרחבים מוגנים לדיון ולשיחה, להתחבר מחדש למסורות היסטוריות מעוררות השראה וללמוד מדוגמאות מוצלחות בעולם של חידוש מוסדות עתיקים. לכן לאספה המכוננת יש תפקיד כפול – עצם כינונה יכול לבטא את האומץ והיכולת לדמיין מוסד פוליטי חדש שאיננו מחליף את הקיים, ובכך מאפשר לנו להימצא במרחב הפוטנציאלי של ויניקוט; ותפקידו השני הוא ליצור מרחב שבתוכו הדמיון הפוליטי מתורגל, כפי שאמרה חנה ארנדט בהרצאותיה: ״לחשוב באמצעות הרוח המורחבת משמע לאמן את הדמיון באומנות הביקור".

הרעיון של אספה מכוננת היה חלק בלתי נפרד מחזון הקמת המדינה. מנסחי מגילת העצמאות ראו בה מוסד מכונן שדרכו יעצב העם את זהותו הדמוקרטית. הם קבעו במפורש כי "השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה' יוקמו 'בהתאם לחוקה שתיקבע על־ידי האספה המכוננת הנבחרת". זו הייתה אמורה להיות הזירה שבה העם, באמצעות נציגיו, מגדיר את כללי המשחק הדמוקרטיים שלו ומעצב את אופייה של המדינה החדשה.

בפועל, האספה המכוננת שהתכנסה לראשונה ב־14 בפברואר 1949 שינתה במהרה את שמה ל'כנסת הראשונה'. המחלוקות העמוקות בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית הצעירה הובילו לדחיית כינון החוקה, ותחת זאת התקבלה 'החלטת הררי' שקבעה כי החוקה תיכתב פרקים־פרקים. החלטה זו, שנועדה לפתור משבר מיידי, הפכה למאפיין קבוע של המבנה החוקתי הישראלי – תהליך הדרגתי של חקיקת חוקי יסוד ללא השלמת המלאכה החוקתית.

האספה המכוננת איננה רק מוסד פרוצדורלי לכתיבת חוקה. מנסחי מגילת העצמאות ראו בה מעמד מכונן של העם – רגע היסטורי שבו הריבון, באמצעות נציגיו, מעצב את זהותו ומחדש את הברית החברתית שלו. הם הבינו שמדינה חדשה זקוקה לא רק למוסדות שלטון, אלא גם לרגעים מכוננים שדרכם מתגבשת תודעה לאומית משותפת. הניסיון ההיסטורי של האספה המכוננת הראשונה מלמד על האתגר שבתרגום חזון זה למציאות. הפיכתה המהירה ל'כנסת הראשונה' והמעבר לתהליך הדרגתי של חקיקת חוקי יסוד שיקפו אולי צורך מעשי של אותה שעה, אך בכך ויתרו על הפוטנציאל הסימבולי העמוק של מעמד מכונן. 

דוגמה להפנמת התפקיד הסימבולי של האספה יכולה להיעשות דרך שאיבת השראה ממוסדות מדיניים המופיעים בקאנון היהודי, כמו למשל הסנהדרין. הסנהדרין הייתה המוסד העליון של העם היהודי שאיחד בתוכו סמכות משפטית, רוחנית וחברתית. תכונות רבות של הסנהדרין רלוונטיות להבנת הפוטנציאל של אספה מכוננת בימינו:  ״דאמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן..״ (בבלי, מנחות סה ע"א). חבריה היו בעלי תכונות מנהיגותיות שאינן בהכרח נדרשות לפוליטיקאים טובים, אך כן למדינאים ושליחי ציבור ראויים; היא פעלה על בסיס דיון מעמיק שבליבה תרבות המחלוקת ושמיעת דעות שונות  והיא שילבה בין פרשנות המסורת לבין התאמתה לאתגרי הזמן ודרישותיו. לכן הצעתי שבמקום 100 חברי אספה, כמו שיוזמיה הציעו, נתחבר לקאנון באמצעות הושבה של שבעים ואחד חברים, כולל נשיא או נשיאה, אך כמובן תוך הקשבה לתרבות הדמוקרטית הדורשת מגוון עמוק.

ברית היא יותר מהסכם פורמלי; היא מערכת יחסים המבוססת על אמון הדדי, מחויבות משותפת וחזון מאחד (זקס. י׳, בלשון עתיד, 151). עוד לפני 7 באוקטובר התערער האמון של חלקים נרחבים בציבור הישראלי במוסדות המדינה ובמערכת היחסים ביניהם. האספה המכוננת יכולה לשמש כזירה לא רק לגיבוש הסדרים חוקתיים, אלא בעיקר לחידוש הברית בין העם למדינה ובין חלקי החברה השונים.

מהי משמעותה של 'ברית מחודשת' בהקשר של מדינה יהודית ודמוקרטית? זהו מעמד שבו החברה הישראלית מגדירה מחדש את הערכים המשותפים שלה, את אופני השותפות בין הקהילות השונות המרכיבות אותה ואת היחסים בין מוסדות השלטון לאזרחים. בדומה למעמד הר סיני, שבו העם היהודי קיבל על עצמו מחויבות קולקטיבית למערכת ערכים וחוקים, כך גם האספה המכוננת יכולה לשמש כמעמד שבו החברה הישראלית מקבלת על עצמה מחדש את המחויבות לערכי הדמוקרטיה והיהדות תוך הגדרה משותפת של משמעותם בימינו.

המסורת היהודית של כריתת ברית מלמדת שמעמד כזה חייב לכלול שלושה מרכיבים: טקסיות המדגישה את חשיבות הרגע, מחויבות הדדית בין כל השותפים וחזון משותף לעתיד. האספה המכוננת יכולה לשלב בין מרכיבים אלה בדרך שתיצור חיבור עמוק בין המסורת היהודית לבין התפיסה הדמוקרטית המודרנית.

טקס כינון האספה המכוננת צריך לסמל את המעבר ההיסטורי – מתקופת משבר לתקופת התחדשות. בדומה לטקס חתימת מגילת העצמאות, זהו רגע שצריך להיחקק בזיכרון הקולקטיבי. המיקום עצמו צריך לשאת משמעות סמלית – אולי בירושלים, אך לא במשכן הכנסת, אלא במרחב חדש שיסמל את הייחודיות של המעמד. אם יורשה לי להפליג עם הדמיון, אולי מיקומה צריך להיות בעוטף עזה מטעם כפול: פעם אחת בגלל היכולת לגדול, לצמוח ולהתעצם למרות משבר 7 באוקטובר, ופעם שנייה מתוך הכרה עמוקה במחויבות הממלכתית שהפגינו מפוני גוש קטיף בעת פינוים מהרצועה ולאחר מכן. זו תהיה הזדמנות לרפא פצע עבר קולקטיבי של שתי קבוצות חשובות בחברה הישראלית. 

טקס כינון האספה המכוננת צריך לסמל את התחדשות הברית בין העם למדינה כישות אחת אורגנית. בניגוד לכנסת, שבה המגוון והשונות הם חלק מהותי מייצוג העם, האספה המכוננת מסמלת את הרגע שבו החברה הישראלית מתעלה מעל לזהויות הקבוצתיות ומתכנסת סביב חזון משותף.

הטקס יתקיים בכיכר גדולה תחת כיפת השמיים, כששבעים ואחד חברי האספה יושבים במעגל אחד, ללא חלוקה למגזרים או לסיעות. בדומה לסנהדרין, שישבה בחצי גורן עגולה כדי שכולם יוכלו לראות זה את זה, כך גם כאן – המעגל מסמל את השלמות והאחדות. במרכז המעגל יוצב נר התמיד, שידלוק לאורך כל תקופת פעילות האספה כסמל להתחדשות המתמדת של הברית.

במרכז הטקס תעמוד הצהרת אמונים של חברי האספה – לא הצהרה רגילה של נאמנות למדינה, אלא התחייבות לתהליך של הקשבה, דיאלוג והשגת הסכמות רחבות מתוך דאגה לעתיד המדינה. כל חבר אספה וחברת אספה יקבלו סמל מיוחד שיעוצב לאירוע, אולי משהו שמשלב מוטיבים ממגילת העצמאות יחד עם סמלים של אחדות וחידוש.

ההצהרה שיישאו חברי האספה תהיה אחידה, בקול אחד: "הנני מתחייב/ת לשרת את העם והמדינה כמכלול, לפעול מתוך ראיית טובת הכלל ולחתור להסכמות שיחדשו את הברית בין העם למדינתו". זוהי הצהרה שונה מהותית מהצהרת האמונים של חברי הכנסת, המדגישה את מחויבותם לייצג את שולחיהם.

תפקיד מיוחד יהיה לדור הצעיר. בני נוער מכל רחבי הארץ, מכל הזרמים והקהילות, יעמדו במעגל הפנימי ביותר, קרוב לחברי האספה. נוכחותם תסמל את האחריות של האספה כלפי העתיד, ותזכיר לחברי האספה את החובה ליצור הסכמות שיבנו חברה טובה יותר עבור הדורות הבאים. מעבר לכך, נוכחותם של בני הנוער תזכיר לחברי האספה את המחויבות שלהם כלפי ההתנהגות הראויה בדיונים מסוג זה – בלי צעקות וללא אמירות ציניות או גידופים; הם ינהגו כלפי חבריהם כפי שהיו רוצים שבני הנוער ינהגו בכיתה או בעתיד. אני מדמיינת מסורת שבה לאורך כל פעילות האספה תלמידים מבתי ספר שונים יתחלפו בתפקיד זה של 'משמר הדור הצעיר' באקט סמלי של החלפת ספרים או כתבים שעוסקים בדיונים המתקיימים בחודש זה – כעם הספר ראוי שהדיונים שלנו יהיו מבוססים על רעיונות שנוסחו בעבר ומתנסחים עד היום. 

המוזיקה במעמד הטקס תשקף את הרב־קוליות של החברה הישראלית – אולי יצירה מיוחדת שתחבר בין פיוט מסורתי, מקאם ערבי ומוזיקה ישראלית עכשווית. התזמורת עצמה תורכב מנגנים מכל הקהילות בישראל, כשהצלילים השונים משתלבים יחד ליצירה הרמונית אחת. מוזיקה זו תשקף את המעמד המיוחד הניתן לשפה הערבית לצד השפה העברית – מתוך הכרה במרחב המזרח־תיכוני שבו אנחנו חיים, ומתוך הכרה לאזרחי ישראל הערבים וכן ליהודים שמורשתם נטועה בארצות ערב. כמובן שהייצוג לחברה הערבית בישראל לא יסתכם רק בהכרה תרבותית, אלא שיהיו שותפים שווים בחברות באספה ובעיצוב עתיד המדינה.

סיכום בנימה אישית 

פניתי אליכם, קוראי מאמר זה, מתוך אמונה שביחד נוכל לאפשר את התחדשות היכולת לדמיין. מטרתי הייתה רק בזריעת הזרע של התחדשות הדמיון הפוליטי. לא הצגתי כאן משנה מסודרת וקוהרנטית, ולא הייתה כאן חשיבה פרגמטית או חוקתית בלבד. אינני מומחית לדבר. ההפניות ההיסטוריות שימשו אותי כהשראה, וייתכן שחטאתי ולא דייקתי בציון העובדות. ביקשתי לכונן בינינו, הכותבת והקוראים, מרחב מוגן שמאפשר להפליג בדמיון, בכך שנתרגל את השהיית השיפוט המיידי על ידי הקשבה רדיקלית; כזו שמאפשרת לנו לצאת ממוחנו הקודח ולבקר במוחו ובדעתו של אדם אחר. במאמר זה הפלגתי בכוונה תחילה בתיאורים סיפוריים, אנושיים ורגשניים של סיטואציות פוליטיות, כדי להאט את קצב החשיבה ולהשתחרר מהלחץ למצוא פתרון פרוצדורלי מיידי. קיוויתי להזין את הכתיבה על ידי אימוץ רעיונות תרבותיים עמוקים ומתוך תחומי דעת מגוונים, שיאפשרו לראות את המוכר באור חדש. בנוסף, מאמר זה נכתב מתוך דיאלוג משותף שהתקיים במסגרת תוכנית אופקים של כולנא, ושזורים בו קולות רבים, מגוונים ונפלאים שנתנו מקום לאינטואיציה, לסיפורים אישיים ולחוכמת הגוף והנפש של אנשים שאוהבים את החברה הישראלית ודואגים לשלומה.

אני מאמינה באמונה שלמה שאם נצליח לכונן מרחב קריאה ודיאלוג משותף על בסיס השבילים המופיעים במאמר זה, יעלה בידינו ליצור את הקרקע הפורייה שממנה יכול לצמוח דמיון חדש.