אִחוּי; מסורת, שבר ותיקון
אלירן אוחיון
מסורת – מיהו יהודי?
אני בן למשפחה מסורתית יוצאת מרוקו. ואולי נכון יותר לומר שעוד לפני שאני בן, אני נכד – הנכד של סבתא מזל ז"ל. היינו קרובים סבתא ואני, קרובים מאוד. יש לי שנים של התבוננות ובהן אין־ספור שיחות שמהדהדות בי.
הפתיח הזה הוא הקדמה אל מה שאני רוצה לטעון בביטחון: אילו הייתי מנסה להסביר לסבתא שאנחנו "מסורתיים" היא לא הייתה מבינה מה אני רוצה ממנה. פעם שאלתי אותה אם אנחנו דתיים או חילוניים וקיבלתי תשובה חותכת: "אנחנו יהודים". "מסורתי הוא במילה אחת – יהודי", טען פרופ' מאיר בוזגלו בסדרת הדוקו 'מלחמת היהודים', ובכך מאשרר את אשר קיבלנו.
בישראל בת זמננו קשה לתפוס את זה, אבל עד העת החדשה והופעת תהליכי החילון מושגים כמו 'דתי' ו'חילוני' היו זרים לעם היהודי אשר שימר קיום מסורתי בכל תפוצותיו. "איך אנחנו מצליחים לשמור על שיווי המשקל?", נשאל טוביה החולב ב'כנר על הגג', המחזה שמביא לנו הצצה אל השטעטל היהודי של 'אנטבקה', וטוביה עונה: "התשובה לשאלה הזאת מאוד פשוטה, מסתכמת במילה אחת, אחת בלבד: מסורת! מסורת! מסורת!" טוביה, כמו סבתא מזל, היה פשוט 'יהודי' (וגם יהודי פשוט), לא דתי ולא חילוני. "המושגים דתי וחילוני אינם מושגים יהודיים", טען הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), "הם אומצו באירופה במהלך המאה השמונה־עשרה, כשהתחיל החילון". למעשה, הפילוג האידאולוגי הממוסד בין התנועות ביהדות זמננו נעוץ בתגובה אל האמנציפציה – כל אחת מן התנועות האלו קמה מתוך הגיבוש הציבורי של הכרעה בין שתי אפשרויות קוטביות, דבר שלא קרה ברוב מוחלט של קהילות יהודיות בארצות מוסלמיות וגם לא בבית הבאר־שבעי שבו גדלתי; לא דתי ולא חילוני – "יהודי", כמו סבתא מזל.
אבל מה זה אומר להיות יהודי מסורתי – האם לשמר כמה מנהגים ספציפיים? להתמקם על הרצף שבין הדתי לחילוני? לחגוג את היכולת להישאר חלק מזהות רכה והיברידית, כזו שלא מחייבת? פולקלור? אלו הן שלל תשובות נפוצות, ובאף אחת מהן לא מצאתי סיפוק וגם לא את הסבתות והסבים שלי, שאותם רציתי לשמור בחיי גם לאחר שנפרדו מן העולם.
נשאתי בתוכי תחושות, אבל חיפשתי עבורן מילים. כך הפכתי לתלמיד של הרב יצחק שוראקי, מי שנתן לי צוהר משמעותי אל עולמם ואל תורתם של חכמי יהדות צפון אפריקה:
המודל של התורה הוא עם ישראל כמשפחה… הרעיון המכונן הוא איך יש לנו בסוף ספר בראשית את "בני ישראל" – בני יעקב האיש, ובתחילת ספר שמות את "עם בני ישראל"… זה דבר חריג ויש פה בשורה – אם לאום מודרני בנוי על שטח, שפה ומוסדות משותפים – הרי כל אלה היו חסרים לעם היהודי במצרים ובתקופת הגלות ועדיין היהודי התקיים. למה? בגלל הנקודה המשפחתית… לאומיות אתה יכול לאמץ – להפוך לצרפתי או לאמריקאי, אבל המשפחה היא נתון טבעי שאתה נולדת אליו ולא בחרת בו. אתה יכול לשנוא את המשפחה שלך אבל תמיד תישאר בן משפחה ששונא אותה. לאום שמבוסס על משפחה יוצר מצב שכולם מאוד מעורבים… היהדות מציעה דבר ייחודי, חזון שהוא לא רק להימנע מ"איש את רעהו חיים בלעו". תפקידנו לבשר לאומיות המיוסדת על האחווה (מתוך ריאיון לאופיר טובול בספרו 'קול התור').
כאמור, הגדרות לאומיות מודרניות, כמו גם הגדרות דתיות מודרניות, לא מצליחות לבטא ולשקף את הסיפור היהודי המסורתי. אבל ההקשר המשפחתי המובא לפנינו בתורה עושה זאת – אתה תמיד נשאר חלק, כי משפחה לא בוחרים.
דברים ברוח דומה מצאתי גם בכתביו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) נוכח הפולמוס הישראלי הנוקב סביב שאלת 'מיהו יהודי':
מן הבחינה היהודית המקורית אין עם ישראל עם לדיוקו כי אם משפחה. "בית יעקב" ו"בית ישראל" הם הכינויים הרווחים לעם ישראל והם מבטאים את מהותו של הקשר הזה: הקשר שבין בניה של משפחה אחת. אדם מישראל קשור אל עמו לא בקשר תרבות ורגשות גרידא כפי הנהוג בקשר לאומי, אף אין הקשר הזה תלוי במציאותה של מולדת גיאוגרפית. ההשתייכות למשפחה, להבדיל משייכות אחרת, איננה וולנטרית: אין אדם בוחר לו את משפחתו ואין הוא בן חורין להפטר ממנה. יכול אדם שלא לחבב את בני משפחתו ואפילו לפעול כנגדם במזיד – ועם זאת אין לנתק את הקשר המהותי בינו לבינם… עם ישראל הוא משפחה ובניה הם אחים ואחיות בני אב אחד… ההתייחסות הדתית, מה שנקרא "דת ישראל" הריהו לפיכך רק מערכת יחסים של קרבה, טקסי משפחה בין אבי המשפחה לבניו. יותר משיש כאן מערכת אמונות ודעות יש כאן החזקתו ואישורו של "קשר המשפחה" היהודי (הבן יקיר לי, לקט שיחות ומאמרים). .
על הרקע הזה הסביר הרב עדין את הקביעה: "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא" (בבלי, סנהדרין מד ע"א). קשר משפחתי הוא הקשר ההדוק ביותר, היסודי ביותר והקשה ביותר לפירוק.
התובנה הזו הדהדה בקרבו של הרב יונתן זקס, כאשר חש בעודו צעיר את שותפות הגורל עם מדינת ישראל ערב מלחמת ששת הימים על אף המרחק הפיזי ממנה: "הבנתי שלהיות יהודי פירושו להשתייך למשפחה מורחבת, ואף שרבים מבניה לא היו מוכרים לי, חשתי מחובר אליה בעבותות קשרי דם ואחריות משותפת". התובנה הזו הביאה את יונתן הצעיר גם לכדי מודעות אל הפער שבין התפיסה המסורתית הזו ובין המחשבה המודרנית: "לתחושה זו לא היה כל היגיון בתפיסות ובקטגוריות של שנות השישים. אז הבנתי לראשונה שלהיות יהודי זה דבר מוזר מאין כמותו… לא בחרתי בזהות הזאת. היא זו שבחרה בי… ללא כל החלטה מודעת הזכירו לי שמעצם לידתי לתוך העם היהודי, נלכדתי במארג של יחסים שחיבר אותי לאנשים אחרים, למקומות אחרים, לזמנים אחרים".
בדומה לדבריהם של הרב יצחק שוראקי והרב עדין אבן ישראל, גם הרב יונתן זקס השתמש בהגדרת הקשר המייחד את ישראל כדי לנסות ולהסביר את יכולת השרידות היהודית ואת מערכת היחסים בתוכנו:
תחושת משפחתיות היא שהחזיקה את היהודים מקושרים ברשת של ערבות הדדית גם כשנפוצו על פני תבל כולה… עם ישראל נשאר משפחה. תכופות הוא שסוע, תמיד הוא מתווכח, אבל הוא מלוכד בקשר משותף של גורל. מדוע? כי המשפחתיות היא בסיסית: אם רבתם עם חבר, מחר הוא לא יהיה עוד חבר שלכם. אבל אם רבתם עם אחיכם, גם מחר הוא יוסיף להיות אחיכם (מתוך: 'לרפא את הלב', מורשת הרב זקס, בעריכת סיון רהב־מאיר).
מנקודת המבט הזו הכול הסתדר לי – הסיפור המקראי, ההיסטוריה היהודית, התפילות של סבתא, הנאמנות לטקסים יהודיים וגם הפער הבלתי נתפס שבין עוצמת המחלוקת ובין הערבות ההדדית יוצאת הדופן. חשתי כמי שמקבל שפה ותוקף, יכולתי להתבונן במציאות הישראלית דרך משקפיים חדשים. ערך אחד הפך למשמעותי במיוחד – האחווה; אני סבור שהאחווה היא הלב של המסורת היהודית.
עם המשקפיים הללו הבנתי מחדש את התנ"ך מצד אחד ואת מהדורות החדשות מצד שני. וככל שזיהיתי באחווה הזדמנות, כך גם צפה בי תחושה כואבת וחדה – יכול להיות שזה נגמר דווקא כאן, במדינת ישראל, שאנו מפסיקים לראות את היהדות כמשפחה?
קיצור תולדות השבר היהודי־ישראלי
"יהודים" או "ישראלים", זהו המצפן הפוליטי אשר הנחה את בנימין נתניהו לקראת בחירות 1996, בטרם ישב יום אחד על כיסאו של ראש ממשלת ישראל – מאז הפך נתניהו לראש הממשלה שמכהן מספר שנים גדול יותר מכל קודמיו בתפקיד. האיש מאחורי האסטרטגיה היה ארתור פינקלשטיין, יועץ פוליטי ששאל את האנשים: "מה אתה יותר – ישראלי או יהודי?", והסיק עבור נתניהו את המסקנות שעיצבו עבורו מפת דרכים. כיצד הפכה שאלה אחת לכל כך משמעותית? אם נבין זאת, נבין את השבר – מה שיאפשר את האיחוי.
מה היה עונה דוד בן גוריון לו היה נשאל על ידי פינקלשטיין את אותה השאלה? "קודם כול אני יהודי ואחר כך ישראלי", אמר בנאום בשנת 1963 והוסיף: "בטוחני שאף אחד בישראל לא יעמיד אותי על כך למשפט. נאמנותי היא קודם כל לעם היהודי ואחר כך למדינת ישראל… מדינת ישראל נוצרה לעם היהודי, לא רק לאלה שבישראל".
בן גוריון נמנה על דור של חלוצים אשר עזבו את החיים היהודיים במזרח אירופה ועלו ארצה לבנות אותה ולהיבנות בה – כולם גדלו בהוויה מסורתית מזרח־אירופאית, מסורת שעמדה בבסיס המוטיבציה שלהם לעשות מעשה ולהשתתף באופן פעיל בהבטחת קיומו של העם עד כדי נכונות לשלם את מיטב המחיר האישי הכרוך בכך. את ארץ ישראל קיבלו במורשה כחלום ילדות אישי, ואת חלומם על עצמאות יהודית זכו להגשים עם הקמת המדינה. בהתאם לכך, מקומה של המסורת היהודית לא נפקד ממגילת העצמאות: "מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם" – אין ציונות ללא מסורת.
אני מודה כי גדלתי בתודעה שלפיה תנועת החיים המסורתית שייכת ליוצאי יהדות ארצות האסלאם, אך ככל שהעמקתי בראשית הציונות כך הלכה והתחדדה בי ההבנה שלפיה מרבית היהודים המסורתיים חיו במרחק גאוגרפי ותרבותי גדול – במזרח אירופה.
כאשר העמקתי בסיפור חייו של ברל כצנלסון, גם הוא חלוץ בן העלייה השנייה, חשתי כי אני מבקר במלאח יהודי במרוקו על אף שנוף ילדותו היה שטעטל מזרח־אירופאי:
חיי הקהילה של בבוברויסק, כמו בקהילות אחרות, מושפעים היו במידה מכרעת ממסורת… במרכזה של מסורת זו עמד העיקרון הדתי של "גמילות חסדים" וערבות הדדית בבחינת "כל ישראל ערבים זה בזה"… צביונו של הרחוב בראשית המאה ה־20 מראה כי רוחות חדשות מנשבות בו… אך לפי שעה המסורת היא השלטת דרך כלל בחיי הקהילה – יש דאגה למזון כשר, בערב שבת נשמעות שלוש צפירות לכניסת השבת. קיימות תופעות של חילול שבת אבל הפרהסיה נשמרת עדיין. מתפרצת לרגע גם קנאות דתית אך היא שוככת עד מהרה.
בספרו "עולמו היהודי של ברל כצנלסון" עוסק אברהם צביון בדמותו של ברל, הציוני המסורתי – זה שראה את היהדות כמשפחה. כאשר שמע ברל על הפרעות שבוצעו ביהודי סלוניקי כתב: "אין סלוניקי נותנת לי מנוח, שותפות גורל זו נובעת מזיקה משפחתית, קשר של מעורבות נפשית אינטימית". ובקוראו על גזרות הקנטוניסטים אמר: "אני כאילו בעצמי הייתי החטוף, זה היה עניין שנוגע לגורלי ממש. זה היה עולמי, סיפור המשפחה שלי".
כאשר צפה מן הצד במפגש שבין ילדי קבוצת כנרת לילד מזרחי בן העיר טבריה תהה ברל בכאב: "האם יש להם הרגשה אמיתית שהם בני עם אחד ומשפחה אחת?". אופי המפגש שבין ילידי הארץ ובין העולים הציף בו זעזוע, ואפשר להגדיל ולומר שמדובר בסדרה של מהלומות שבהן הוא חש בפער שבין דור העולים ובין דור ילידי הארץ.
לאחר חשיפה לאחד מהמקרים המפורסמים (טיול תנועת תשעה באב) הזהיר: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות", ובמקרה אחר דיבר על "הצברים" ואמר: "אלמלא מורשתם ״הגלותית״ לא היו מה שהם – אנשינו לא נולדו כקצף על פני מים".
מנגד, היו מי שראו את הניתוק מן המסורת כהכרח, ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי היה אחד מדובריהם: "לנו יאמר רגש חזק ועמוק לשכוח חלק גדול מתולדותינו ולעמוד על עצמנו דווקא… החיים אינם רק תולדה כי התהוות". מתוך כך הפך ברל ליריבו: "ברדיצ'בסקי עמד כאחד הכופרים הגדולים במסורת".
ביטוי לרוח של ברדיצ'בסקי ניתן למצוא בסיפורו של חיים הזז, "הדרשה", שרובו ככולו נאום הנישא בפי 'יוּדקֶה', איש הפלמ"ח הטוען בלהט: "הציונות לא המשך, לא רפואה למכה. שטויות! היא עקירה והריסה, היא ההיפך ממה שהיה, הסוף… אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים שונים זה מזה, אולי גם שני דברים הסותרים זה את זה. בודאי שני דברים הסותרים זה את זה!". אלו קווי השבר המובהקים שבין "היהודי" ו"הישראלי", והיחס למסורת היהודית עומד במרכזן.
פרופ' אליעזר שביד כינה את עצמו "צבר חריג" והעיד באוטוביוגרפיה שהותיר אחריו על הפער שהתגלע בין הדורות:
הציונות הצברית הייתה ציניות אותנטית. הדור של ילידי הארץ לא חווה את הכרחיותה של הציונות מפני שלא הפנים את מורשת היהדות שהציונות נבעה ממנה. הוא גם לא חווה את הסבל המעמדי שהוליד את הסוציאליזם. לכן הוא התייחס אליהן כמילים ריקות… האידיאולוגיה של שלילת הגלות הברנרית שנקלטה ללא ניסיון חייו של ברנר הייתה שלילה שאין בצידה שום מחויבות. להיפך – היא הצדיקה התרחקות אגוצנטרית מן העולים החדשים, "הגלותיים". זאת הייתה הטרגדיה של ההורים שוללי הגולה: הם רצו שילדיהם ימשיכו את המרד הציוני שלהם נגד הוריהם בגלות, אבל למעשה הרחיקו את בניהם ובנותיהם לא רק מהוריהם אלא גם מעצמם וממקורות המוטיבציה שלהם לעלות לארץ ולבנותה כמולדת לעמם. בכך הם חטאו גם לבניהם ובנותיהם שנולדו תלושים, כרותי שורשים תרבותיים ושרויים בחלל ריק רוחני.
מבחן קליטת העלייה הוא אשר המחיש את השבר בעיני שביד, והוא שסימל יותר מכול את התפוררות תפיסת היהדות כמשפחה:
ראיתי את ההחטאה הזאת בעיניי וחשתי אותה בגופי כשחוויתי את יחסם של לוחמי הפלמ"ח למתנדבי גח"ל, ניצולי שואה במלחמת העצמאות. הם באו למלא את מקומם של הנופלים והפצועים בשדה הקרב אבל הם נדחו ע"י לוחמי הפלמ"ח הוותיקים שהמחישו להם את שלילת הגולה שקיבלו מהוריהם וממוריהם… אנשי הגח"ל המאוכזבים הסיקו את המסקנה הנכונה: הצברים היהירים הללו אינם יהודים. הם בעצם אותם "גויים" שהתנכרו להם בפולין… עכשיו חשתי את חומרת הכישלון שעורר את דאגתו של ברל כצנלסון: הנוער הצברי שלחם על הקמת המדינה יידרש עכשיו לבנות מדינה. הוא יידרש קודם כל לקלוט את המוני היהודים העולים מן הגלות חסרי כל. קליטת עלייה שצריכה להשתלב במפעל הציוני, להבדיל מהגירה, מחייבת הבנה אמפתית, אהבה וכבוד, בעוד שהמנהיגות הפוליטית הצעירה של ילידי הארץ התייחסה אל המוני העולים, במקרה הטוב, כחומר אנושי מאיכות ירודה שהמדינה זקוקה לו כדי ליצור את הרוב היהודי שהוא תנאי לקיומה. פירוש הדבר הוא שהנוער הצברי שלחם וניצח במלחמת העצמאות לא הזדהה עם המניע להקמת המדינה ולא עם תכליתה הוא נשאר זר לעם שלמענו היא קמה.
ב'תרנגול כפרות', ספרו המפורסם של אלי עמיר, עולה יהודי מעיראק, הוא משתף בחוויות מהמעברה ומנסה להמחיש את המשמעות העמוקה והכואבת של הדברים. מקורו של שם הספר לקוח מקטע מכמיר לב שמצוי בתוכו – ערב יום הכיפורים, ואימו של נורי, גיבור הספר, מוצאת את עצמה ללא תרנגול כפרות. נורי מגיע הביתה עם תרנגול מן הקיבוץ ואימו פוסקת בנחרצות כי מדובר בטריפה. "הוא אסור למאכל יהודים", אומרת האם לנורי, שטוען מנגד: "אבל אמא, גם הם יהודים". למשמע הדברים פוסקת האם: "בקיבוץ שלך אין יהודים".
בניסיון להסביר את רוח הזמן ואווירת התקופה ההיא כתב אותו אלי עמיר על תחושת הזרות, על הפערים הבין־דוריים ועל החלוקה הגסה שבין ילידי הארץ לעולים:
רציתי במודע לרכוש את ליבם של ילידי הארץ, כי ברור היה לי שעם חברי שעלו מפולין ורומניה, מלוב ומרוקו – אין לי בעיה. הבעיות שלי היו כל הזמן עם הצברים. ילידי הארץ שהיינו זרים להם לחלוטין. השאלה הייתה איך להעביר להם את החוויה, את השונות שלנו, ואולי גם איך להעביר להם את הקורבן שאנחנו הקרבנו, בדומה להוריהם, כדי לכבוש את הארץ הזאת. הפגישה האמתית עם הצברים היתה כשהגענו לקיבוץ. זה היה מפגש קשה וחמור ביותר. הוא כלל בתוכו את כל היסודות של ההתעלמות וההשפלה. עם ההשפלה אפשר לפעמים להתמודד אבל עם ההתעלמות קשה יותר. ההתעלמות לא הייתה רק כלפינו משום שבאנו מעיראק, את אותו הסיפור שמעתי אחר כך מבני נוער שהגיעו מארצות אחרות. הרגשנו שאנחנו נחותים מהם, דחויים. לעולם לא נשתווה להם ואין סיכוי שנצליח ליצור קרבה או קשר איתם…אחד החברים שלי אמר לי פעם: 'אתם בעצם הרסתם לנו את הארץ. היתה לנו ארץ ישראל יפה, הומוגנית, עם הווי משלנו ושפה. בנינו פה תרבות. אתם באתם והרסתם. הרסתם את הלשון, הרסתם את ההתנהגות. הכנסתם לכאן סיפור אחר לחלוטין'.
ובחזרה אל פרופ' אליעזר שביד ואל כתביו האוטוביוגרפיים, שבסוף דבריו מוצגת תחזית עגומה שמתממשת לנגד עינינו וממחישה את השבר, את הטרגדיה הכפולה:
הייתה זו טרגדיה ולא רק מנקודת מבטה של העלייה ההמונית שכבר היוותה בפועל את רוב אזרחי המדינה אלא גם מבחינתו של הנוער הישראלי שיגלה בקרוב מאוד את זרותו למדינה שלמענה נלחם מפני שלא הוא יבנה אותה אלא העולים היהודים שהוא כל כך מזלזל בהם. התחזית שלי הייתה אפוא שאם לא יתחולל מהפך בחינוך הנוער התוצאה תהיה בטווח הקצר אכזבה מכשילה לעולים החדשים, ובטווח הארוך אכזבה מרה ומכשילה לצברים שיגלו יום אחד שהיהודים גנבו מהם את המדינה, עיצבו אותה בדרכם והתירו אותם כזרים בשוליה.
חלפו כבר שלושה עשורים מאז ניווט בנימין נתניהו את האסטרטגיה הפוליטית שלו לפי המצפן שטבע ארתור פינקלשטיין, ונוכח התהליך ההיסטורי שניסיתי לתאר ברור כי נתניהו לא המציא את קו השבר המטפורי שבין "ישראלים" ובין "יהודים" – הוא זיהה אותו וניצל אותו. היה זה חיטוט בפצע פתוח שטרם הגליד בחייהם של רבים; פצע שחשתי שהסביבה שאליה נולדתי ובתוכה גדלתי עודנה נושאת אותו. אז גם שמתי ליבי אל תגובת הנגד שהתפרצה בדור השני והשלישי לקליטת העלייה. הכתישה הפוליטית בין מה שמכונה "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" גלויה לכל עין פקוחה ואוזן שומעת והיא תגובת נגד: "אתם התחלתם… אנחנו לומדים מזה ואנחנו נדרוס אתכם יותר גרוע ממה שאתם עשיתם לנו עד היום'" אמר על בימת הכנסת אחד מחברי הכנסת בליכוד – ביטוי לקולות רבים שאני שומע סביבי, קולותיהם של מי שחשו כי רמסו אותם ואת הוריהם ומבקשים לפעול בצורה דומה.
החוויה הזו הביאה אותי אל מסקנה עגומה שלפיה הרעיון המארגן של עם ישראל מצוי בתהליך של התפוררות מתמדת, ושהגיעה עת שבה דווקא הדור השני לעולים מארצות האסלאם הולך ומתרחק מן התפיסה המסורתית שלפיה אנו בניה של משפחה אחת גדולה, שבתוכה עלינו לנהוג באחווה. תחושותיי הגיעו אל שיאן בעת החקיקה המשפטית שפילגה את הציבור הציוני בישראל – בשני צידי המתרס היו מי שזעקו את כאבם, האחד חש כי נרמס בעבר, והאחר כמי שעלול להירמס בהווה. תהא דעתי אשר תהא, חשתי כי כל מבוקשי הוא להרגיע את הרוחות ולבקש מהם לנהוג באחווה, וזו אכן נכפתה עלינו בבוקר שמחת תורה תשפ"ד.
תיקון – אל האחווה
רבי חיים בן עֲטַר נולד בעיר הנמל סלא שבצפון־מערב מרוקו בשלהי המאה ה־17, ויצירתו הידועה ביותר היא ספרו "אור החיים", פירוש על התורה אשר התקבל בכל תפוצות ישראל – במזרח ובמערב.
את הדרך לתיקון השבר היהודי־ישראלי, את איחוי הסדקים שנפערו באחווה, מצאתי בדרכו הפרשנית על פרשת יוסף ואחיו. יוסף גדל כילד דחוי ושנוא, עובדה שלא מנעה ממנו להיענות לבקשת אביו: "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה". יוסף יוצא אל הדרך ותועה בה: "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר – מַה תְּבַקֵּשׁ? וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה" (בראשית לז, יד–יז).
'אור החיים' מתעכב על צירוף המילים "נָסְעוּ מִזֶּה" ושואל: "לאיזה ענין הוצרך לומר נסעו מזה ולא הספיק אומרו שמעתי אומרים נלכה דתינה?". ומייד מפרש: "הגיד לו שנסעו מהאחווה והלכו לבקש נכלי דתות שימיתוהו בהם" – יוסף מבקש את אחיו, אבל שומע מאותו איש שהם כבר לא רואים אותו כאחד מאחיהם ושבכוונתם להרוג אותו. למשמע הדברים, יוסף בוחר להמשיך וללכת אליהם: "וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן".
על כך שואל 'אור החיים' – מדוע המשיך יוסף ללכת אחר אחיו בידיעה שהם זוממים לפגוע בו? ועונה: "ואולי כי נתכוון להרבות שכרו כשילך אחר האחווה כאשר עשה".
יוסף, המסרב לפרוש מן האחווה, משלם על כך מחיר אישי כבד: "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (שם, יח–כ).
'אור החיים' ממשיך בדרכו ומסביר מה המשמעות של "ויראו אותו מרחוק" – "פירוש מריחוק הלבבות שלא ראוהו כראיית אחים לאחיהם אלא כאיש מרוחק מהם", וההמשך ידוע – אותה בחירה של יוסף ללכת אחר האחווה זימנה לו חיי תלאות: הוא נזרק אל הבור, נמכר לעבדות המצרים, ניסה להתרומם ונפל פעם אחר פעם כאשר הסובבים אותו מעלילים עליו עלילות שווא; עד שכנגד כל הסיכויים התמנה בהמשך לתפקיד בכיר בשלטון המצרי.
המפגש עם האחים מתרחש כאשר יוסף יושב על כס המלכות, ואחיו מגיעים למצרים כדי להתחנן למזון ואינם יודעים שאחיהם הוא שניצב לנגדם – זהו רגע מותח, ואך טבעי הוא שהקורא יצפה מיוסף לנקום על אשר עוללו לו אחיו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" (שם מה, ד).
'אור החיים', שכבר פירש את כל מאורעות יוסף ואחיו לאור מבחן האחווה, שב אליה ומוצא את גדולת יוסף: "אני יוסף אחיכם ולא תחושו לדָבָר, כי אני יוסף אחיכם – פירוש מתנהג עמכם במדת האחוה וכאלו לא היה הדבר ההוא, גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם לומר שאפילו בזמן המכר לא כהתה עין האחוה ממני". כידוע לנו, יוסף נמנע מן הנקמה, והאחים מתפייסים.
אלפי שנים חלפו מאז, ובני ישראל עוד נושאים בקרבם את צלקות העבר על אשר עוללנו זה לזה, ויש מי שבוחר להטיח את זעמו במי שפגע בהוריו והדיר אותו – ולנקום. חלקים רבים מהציבור הזה מגדירים את עצמם כמסורתיים, אולם מה בין מסורת ובין נקמה? "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" אמרה התורה, אשר מקפידה על שימוש במטפורת האחווה מאז שיוסף ואחיו הפכו לעם.
אני סבור כי אם הציבור המסורתי יצליח ללכת בדרכו של יוסף תוך דבקות במידת האחווה נצליח לפתוח פתח לאיחוי הקרעים, להפחתת גובה הלהבות ולתיקון – במקורו של הסדק, שבו עלינו להתחיל את התיקון. כמובן כולי תקווה שיד מושטת תפגוש יד אחות, אך בכל מקרה – הציבור המסורתי לא יכול לנטוש את האחווה שמכוחה שרדנו אלפי שנים דווקא בשעה שבה שבנו אל ביתנו, אל ארץ ישראל.
איך נראה התיקון? כמו בסיפור של יוסף ואחיו, לא רק סליחתו של יוסף מאפשרת תיקון אלא גם עצם החרטה של אחיו על מעשיהם – אם היהדות היא משפחה, אזי מערכת היחסים בין חלקי המשפחה השונים היא נדבך מרכזי. הזכרתי למעלה את דבריו של פרופ' אליעזר שביד, שבהם הוא מתאר את היחס המחפיר של הצבר הישראלי אל העולה היהודי ומתנבא על ימים שיבואו: "התוצאה תהיה בטווח הקצר אכזבה מכשילה לעולים החדשים, ובטווח הארוך אכזבה מרה ומכשילה לצברים שיגלו יום אחד שהיהודים גנבו מהם את המדינה, עיצבו אותה בדרכם והותירו אותם כזרים בשוליה". הצבר אכן עיצב את ישראל, וההוכחה הטובה ביותר לכך היא זה שהוא מתגעגע ללא הרף אל ארץ ישראל הישנה והטובה – ישראל שבדמותו ובצלמו, ארץ שיש בה בעלי בית ברורים ולצידם אורחים, הרבה אורחים.
כאשר האחרונים נשאו עיניהם אל מציאות אחרת, חשו הראשונים כי ישראל נגנבת מהם – האורחים רצו להחליף עמדות ולהפוך לבעלי הבית. אל הוואקום הזה נכנסו "שומרי סף" למיניהם שאל שלל תפקידיהם מתלווה גם "החובה" לשמר את יחסי הכוח ולמנוע כל שינוי שיהיה עמוק מספיק כדי להשלים את חילופי התפקידים ולבטא אותם. כפי שכבר טענתי, חששם מוצדק במובנים רבים – יש מי שרוצים לעצב את המדינה בדרכם ולהותיר אותם כזרים בשוליה.
מצד שני, סיבה מרכזית לכך היא שהצד השני לא חש מימיו כי ישנה יד מושטת הרוצה לפגוש יד אחות מתוך רצון לבנות את הבית הזה ביחד. קצת כמו: "אם אני לא משחק – אף אחד לא משחק"; כלומר אם אנחנו לא בעלי הבית, לא יהיו פה בעלי בית. הגישה הזאת אכן עלולה להביא אותנו אל מלחמת אחים שבסופה נישאר כולנו חסרי בית.
הבשורה תגיע אך ורק אם הבית הזה יהפוך לבית משותף במובן העמוק ביותר של המילה – ללא בעלי בית וללא דיירים החשים כי הם נותרים זרים ושוליים בתוכו.
נכון, זה ישנה את ישראל הנוסטלגית, ישראל שאליה הצבר מתגעגע – לא עוד מדינה מערבית אלא מרחב מזרח־מערבי שאולי לא יבטא את החזון המושלם של כל דיירי הבית, אבל יגרום לכולם להרגיש שהבית הזה הוא גם הבית שלהם. עלינו לוותר על בעלות ולפנות מקום לשותפות.
אני רוצה להאמין שבמשפחה טובה דיה כולם מרגישים בבית. כדי שזה יקרה – עלינו לדעת לוותר על מעט ממאוויינו עבור הקיום המשותף. הביחד חשוב יותר – זה עיקרון מסורתי משמעותי.
ברל כצנלסון, שאותו כבר הזכרנו לעיל, עמד על כך במאמר שכתב ב־1940: "לרבים־רבים הבאים אלינו – או המובאים אל חופינו מרחוק ואף מקרוב (וחוששני, גם ללא־מעטים הגדלים כאן או היילודים כאן) עדיין לא הפך החוף הזה בית. ותפקידנו החינוכי הוא לעשות להם את הארץ הזאת, ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו".
דווקא הציבור המסורתי, המזדהה עם עיקרי הציונות ועם עיקרי היהדות יכול להיות זה שהולך לפני המחנה והופך את הארץ הזאת לבית של כל היושבים בה – ספק אם מדינת ישראל הייתה קמה ללא ההתנערות מן המסורת וספק גדול עוד יותר אם היא תוכל לשרוד בלעדיה.
בבית המשותף שיכול להיבנות כאן המסורת תקבל משקל מרכזי – המחשבה הדמיונית שלפיה ניתן למחוק אלפי שנות היסטוריה יהודית היא דמיון בעלמא, והיא משיגה תוצאה הפוכה; תגובת נגד שלא מוכנה לוותר על דבר וחצי דבר מן העבר, יהדות של מגננה.
יחד עם זאת, גם המחשבה היהודית בת־זמננו תצטרך להתחדש – שביל הזהב שאותו עלינו לכונן הוא "יהודי" וגם "ישראלי", כזה שמצליח להיות מסורתי בבסיסו ושהאידיאולוגיה תופסת בו מקום משני. את הבכורה תופסת האחווה שתאפשר לנו לחיות את הסיפור שלנו כסיפור משפחתי. מחשבת האחווה תביא אותנו לפעול ככל שביכולתנו כדי שאף אחד לא יישאר בחוץ, ודבר זה ידרוש מכולנו לזוז – המסורת תבוא במגע עם הקִדמה, השמרנות עם החידוש, מזרח ומערב ישלבו ידיים.
החזון הוא לשוב אל המסורת – אל סיפור המשפחה שעיקרו אחווה, לאפשר שותפות של אמת בבית השלישי – מדינת ישראל, ולחבר בין היהודים לישראלים, כדברי הנביא יחזקאל: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל… וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי".
אחרית דבר
בראשית דבריי ביקשתי לשוב ולעמוד על התפיסה המסורתית של היהדות – לא דת ולא לאום, אלא משפחה, ומתוך כך ניסיתי להצביע ביד רועדת על קווי השבר שהתגלעו בישראל בת־זמננו נוכח תחושה כואבת – האחווה היהודית התערערה.
מתוך כך ניסיתי להניח לפניכם קריאת כיוון שתסייע בידינו להביא לכדי איחוי שאנו כל כך זקוקים לו. במובנים רבים זאת קריאת כיוון שאני מפנה בראש ובראשונה לעצמי – נכדם של מזל ואליהו, של חנה ויוסף – זכיתי לראות את הדור ההוא ולדעת מה היא אהבת ישראל שאין לצידה תנאים, כי משפחה תמיד נשארת משפחה.
אני חש כי דרך הסבים והסבתות שלי הצלחתי לעמוד על הייחוד והייעוד של הציבור המסורתי בעת הזאת: השבט החרדי הפך את 'תורת ישראל' לעיקר, לדבר שעבורו צריך למסור נפש. עבור השבט הדתי לאומי 'ארץ ישראל' היא העיקר, ועבור השבט החילוני 'מדינת ישראל' היא העיקר – אלו נלחמים בעיקר על גבולות הארץ ואלו על בעיקר על דמותה של המדינה.
ומה בדבר 'עם ישראל', מי נאבק על זה? אני חושב שזאת המשימה העיקרית של היהודי המסורתי – מתוך כך, ורק מתוך כך, נגיע גם אל תורת ישראל, אל ארץ ישראל ואל מדינת ישראל. איזו משמעות יש לכל אלו ללא 'עם ישראל'?
וכך אמר להם הקב"ה לישראל: בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם? אלא שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה (תנא דבי אליהו רבה, סימן כח).
יש לנו אב אחד, ויש לו חלום אחד – שנאהב זה את זה ושנכבד זה את זה. החלום הזה הוא גם החלום שלי.
